זהו בוקר של יום שני, והרעש הנמוך של ויכוחים לחושים וכפות רגליים קטנות המתחפשות בבית מרתק אותי ער. יש לי ארבעה ילדים - שברור שהם מוכנים להתחיל את השבוע שלהם - ואני בטוח שכל אמא יכולה בקלות לדמיין את סצנת הבוקר הכאוטית הזו שמתחילה כשהילדים שלכם מתעוררים עם סדק השחר. בערב שלפני הבטחתי לעצמי שאתעורר לפני הילדים, בתקווה שזה ייתן לי קצת זמן להתעמל, לאכול ארוחת בוקר ולהגדיר את הטון ליומי. במקום זאת, אני קובר את עצמי עמוק יותר במצעי הרך שלי עד שלבסוף נשאמתי מהמיטה מההבטחה לקפה חזק ונקמה פתאומית של אשמה באמא. ברגע שאני סוף סוף מצטרף למשפחתי לסלון, היום שלי מתחיל לשגרה אקראית של הכנת ארוחות, התמודדות עם בלגן אחד אחרי השני, שופט על מחלוקות בין אחים, ניצול רגעים ניתנים ללמידה וניהול שגרות לפני השינה. ואז אני ממצמץ, ופתאום זה יום שלישי ואני חוזר לכיכר.
כאמא חדשה, הציפיות שלי לאמהות עוצבו על ידי מה שאני מבין עכשיו שהכל ההנחות. האמנתי שהאימהות תהיה אינסטינקטיבית, וכי היכולת שלי לטפל בבני אדם נזקקים חסרי הגנה לאחר שנים של טיפול רק בעצמי תגיע באופן טבעי, אבל חווית לידה כואבת והחוויות המנוקדות משעות הלידה שהגיעו לאחר מכן הספיקו כדי להוכיח תיאוריה זו כבלוני שטוח.
באותה תקופה גם האמנתי שמערכות יחסים בין הורה לילד יהיו הדדיות, וזה התברר כשהבנתי שאני מצפה מהיילוד שלי שיספק לי אישור כזה או אחר לפני שהוא אפילו מסוגל להרים את ראשו. בשלב מוקדם למדתי שלהיות אמא זה לא טיפוס שני כמו שציפיתי; זו הייתה עבודה חסרת רחמים, הדורשת שינוי סדרי עדיפויות גדול מעצמי לחיים החדשים האלה. אז המשכתי להסתגל לזהותי החדשה כאמא, אבל ככל שהעברתי יותר מעצמי לאימהות, הזהות שהחזקתי ממנה לפני שנולדו לי ילדים הושתה אט אט מההזנחה.
עד מהרה המתח הפיזי והרגשי של התעלמות מהעצמי לטובת ילדי גבה מחיר שאי אפשר להכחיש. אחרי שנים של נתתי חתיכות מעצמי אליהם, הרגשתי מורד, חרד וטינה. ואז יום אחד בשיא החרדה שלי, גיליתי סוגים שונים בזמן שפרקתי את המדיח, מכל המקומות. מיהרתי לפרוק כל מנה ושמטתי באכזריות את קערת ההגשה היקרה ביותר שלי על רצפת המטבח הקרה והבלתי סלחנית והסתכלתי כשהיא מתנפצת ואז מצאתי את עצמי עומדת בחוסר אמון. אהבתי את הקערה הזו. השתמשתי בקערה ההיא. טיפשי ככל שזה נשמע, הרסיסים על הרצפה הרגישו כמטפורה לרוחי באותה תקופה: שימושי, עדין, אמין וכעת שבור. היה קל לטאטא את הבלאגן ולזרוק אותו, אבל במקום זאת הרמתי בזהירות את החלקים והחזרתי אותם יחד. למרות שזה לא היה מושלם, ניסיון לשיקום העניק לו זהות חדשה, סדקים והכל. זה היה באותו הרגע שהבנתי למרות שאני אוהבת את הילדים שלי, להיות אמא לא לגמרי ממלא אותי, והייתי צריך למצוא דרך לחבר את עצמי מחדש.
כתוצאה מכך התחלתי להתייחס מקרוב לרצונותיי והאכלתי את סקרנותי. נרשמתי לשיעור חרס ואז לקחתי אותו שוב. חיפשתי ייעוץ ועשיתי את בריאות הנפש שלי בראש סדר העדיפויות. ביליתי יותר זמן עם חברות שלי. ביקשתי עזרה. הרבה עזרה. יצאתי לטיול בן לילה עם בעלי, רק אנחנו. אמרתי "לא" להתחייבויות שלא היו לי המשאבים למלא. הפסקתי לכסות את הפגמים שלי ולתת לאחרים להיכנס. בסופו של דבר חידשתי את הביטחון שלי בעצמי מספיק כדי לפתוח את העסק שלי, ציפורן וכלה, המאפשרת לי להתחבר לתשוקה שלי לעבודה משקמת. העיסוק ביצירתיות וברצון שלי לעשות טוב הרגיש לי טיפולי, והכי חשוב, זה עזר לי למצוא תחושה של הגשמה כבעלי עסק וכבלוגרית, ולא רק כאמא.
באופן טבעי, אשמתה של אמהות עדיין מתפוצצת, במיוחד בכל עת שהפרויקט הזה לוקח אותי מהמשפחה שלי. לטפל בעצמי זה טריטוריה לא מוכרת, ואני עדיין מנווט את דרכי בהרמוניה של העבודה שלי בתוך הבית ומחוצה לו. אבל אני מגלה שמבחינתי, ההתחייבויות היצירתיות שלי מזינות יכולת גדולה יותר לטפח את ילדי באנרגיה ובשמחה. באותו אופן, חוויותיי כאם משפיעות ומביאות משמעות עמוקה יותר לעיסוקי היצירתיים.
אני מגלה שבאמת אין דרך מושלמת להיות אם, ואני רוצה לעודד את כל האמהות ליישם את עצמך את אותה חסד והתלהבות שיש לילדים שלך. כל התמונות המשפחתיות המושלמות שאנו רואים במדיה החברתית אינן ברומטר להצלחתך כהורה, אלא לעיתים קרובות הן תוצאה של ניפוי דרך מספר תמציות ועריכה כבדה. דימויים אלו יכולים לגרום לנו לנחש שנית את הגישה האישית שלנו לאמהות, כאשר האמת העומדת מאחוריהם היא שהאימהות הללו מתמודדות גם עם אותם אתגרים וניצחונות בהורות כמוך.
זכור תמיד שאתה ההורה המוסמך ביותר לילדיך, כי אתה האדם שמכיר אותם טוב יותר מכל אדם אחר בעולם הזה. וכמו ש בית נקי, פעילויות חוץ-ביתיות וארוחות אורגניות יכולות להיות חשובות, מה שהם צריכים והכי רוצים זה לכם מנוחה, השראה ושמחה. כשאתה נלחם במאבק הטוב להיות ההורה שאתה רוצה להיות, חבק את ההורה שאתה כבר. אתה מחווט להיות ייחודי לחלוטין, והעולם טוב יותר עבורו.
