הייתי אחת מאותן אמהות חדשות שהתקשו ממש להכין רישום לתינוקות. המשפחה והחברים שלי אמרו לי שזה רעיון טוב - אחרי הכל, אנשים היו צריכים לדעת מה אני ואשתי באמת רוצים ונזקקים לתינוק שלנו - אבל עדיין מצאתי שממש עושה את הרישום מאתגר ביותר. למען האמת, פשוט לא רציתי כל כך הרבה דברים. כלומר, עד כמה תינוק יכול בכלל להזדקק לו?
לפני שנולדתי ילד, הרגשתי שהתרבות של קניית דברים לתינוקות יצאה מכלל שליטה. ואחרי שהתינוק הגיע, במשך חודשים התנגדנו לקיר החומר הצודק מתמיד שאנשים רצו לתת לנו. אנשים רצו להשיג לנו מתנות. אמרתי להם לא לדאוג. בכל מקרה נתנו לנו מתנות. חישבתי אותם במהירות מחדש.
בהתחלה, חשבתי שעשינו עבודה די טובה בלי לעשות הרבה דברים שהורים אמריקאים רבים רואים בהם "יסודות". למשל, לא היה לנו נדנדה לתינוק, לא לשחק מחזה או למגבונים מחממים יותר. היה לנו רק ספל מלוכלך אחד, כי חשבנו שנצטרך להמשיך לשטוף אותו, לא משנה מה.
עכשיו כשיש לי ילד, אבל בימינו אני חלק מהבעיה. להיות אמא הפך אותי לחלוטין לצרכן, ואני לא ממש יודע מה לעשות בקשר לזה.
קשה לאתר בדיוק מתי התחלתי במדרון החלקלק. אני מניח שנקודת המפנה הראשונה הייתה כנראה הכסא הגבוה. הכיסא הגבוה היה לנו בהתחלה מטפלת של בן משפחה, ונראה שהוא היה די והותר עד שהתחלנו להשתמש בו בפועל. זה היה מגושם מדי לדירה הקטנה שלנו, והיה קשה מדי לנקות אחרי שבננו מרח את כל העניין בפירה.
כשאני התלוננתי על הכסא הגבוה בקבוצת אמהות, נאמר לי בשום פנים ואופן, כי עלי לרכוש כסא גבוה יותר פשוט מאיקאה. בהתחלה נעלבתי מההצעה. לא הייתי מהסוג של אמא שיש לה כסף או הנטייה פשוט לצאת לקנות משהו חדש בכל פעם שפריט לא היה מושלם. ואז חיפשתי את המחיר. זה היה רק עשרים דולר. במילה אחת נמכרתי.
לא הייתי מהסוג של אמא שיש לה כסף או הנטייה פשוט לצאת לקנות משהו חדש בכל פעם שפריט לא היה מושלם.
כדי להימנע מתשלום עבור משלוח, הלכתי לחנות הקרובה עם חבר. כשהייתי שם מצאתי כעשרת אלפים מוצרי תינוקות אחרים שלפתע הרגשתי שאני זקוק להם נואשות.
בימינו הילד שלי פעוט. ובעוד שעדיין יש לו פחות דברים מילדים רבים אחרים בגילו, הוא במהירות מתחיל לצבור אוסף עצום של ספרים, צעצועים ובגדים. התחלתי לשים לב לחברינו ההורים ההיפים האחרים מרימים את הגבות כשהם רואים את סל הצעצועים שעלה על גדותיו בסלון שלנו. ילד שכן בן שבע, שביקר בעבר בביתנו, אפילו אמר לאשתי, "וואו, יש לו הרבה דברים לתינוק!"
בשלב זה הנושא אפילו לא שיש לנו יותר מדי דברים לילדים (דבר שאנחנו בוודאי עושים). העניין הוא שאני רוצה יותר. הפכתי מאדם שרואה את עצמה אנטי-חומריאליסטית נלהבת, לאמא שמפטרת באופן קבוע את ספר הלוחות הבא או צעצוע מתאים להתפתחותי שאוכל לקנות לילד שלי.
העניין אפילו לא שיש לנו יותר מדי דברים לילדים. העניין הוא שאני רוצה יותר.
האמת שתמיד יהיה ספר לוח נוסף שיהיה מעשיר יותר, מהנה יותר ומלהיב יותר לפעוט שלי. תמיד יהיה עוד צעצוע מתאים להתפתחות. מבחינה אינטלקטואלית אני יודע זאת, ובכל זאת אני מרגיש שאני מפסיד בקרב נגד צרכנות ילדים. בתהליך אני מאבד חלק גדול מעצמי.
לפני שילדתי, חשבתי שאני מעל לנטיות צרכניות. חשבתי שלא יכולתי ליפול למלכודת של "לרצות לתת לילד שלי הכל", אבל כנראה שטעיתי. אני לא חסין מפני הפיתוי של אוכל משחק מקסים מעץ או סוודרים פעוטים חמודים.
מה אמא לעשות? לעת עתה, אני כל הזמן מנסה להזכיר לעצמי שמשפחתי תקציבית, מה שמגביל את ההוצאות שלנו במידת מה. אבל אם אי פעם נמצא את עצמנו בנסיבות כלכליות טובות יותר, אני מתקשה מאוד לשלוט בדחפים הצרכניים החדשים שלי. בינתיים אני מוסיף פריטים לרשימות המשאלות הקשורות לילדים באתרי אינטרנט שונים, ובו בזמן מתמודד עם כמה עמוס חיי הפכו פתאום.
