אני עולה על המטוס לבוש בבגדי הנוחים ביותר, שמשמעותו היום מכנסי פיג'מה של צבי הנינג'ה Teenage Mutant ו- Hoodie. האישה שלצדי עם הבת הקטנה מנסה לקיים איתי שיחה: "אז אתה סטודנט במכללה?" זה מפריע לי, למרות שאני יודע שלראות צעירה אמור להיות דבר טוב, ולפחות חלק מההנחה שלה נובע ממכנסי המצוירים שלי. "אפילו לא קצת! יש לי ילד משלי!" אני צוחקת (כאילו סטודנטים בקולג 'הם אף פעם לא אימהות). היא מתנצלת, מסבירה שאני נראית צעירה, ואני מחייכת ונותנת לשיחה למות. כי בכנות, כאם לידה, לפעמים אני חש הונאה כשמדברים עם אמהות אחרות. והשיחה עם נשים אחרות עם ילדים לגמרי מדגישה אותי.
אני לא אומר לאישה הזו שהילד שלי לא גר איתי. אני לא אומר לה שהצבתי אותו לאימוץ עם זוג הומואים. אני לא אומר לה שאני רואה את בני רק פעם בחודש, ואפילו זה די הרבה בתקני אימוץ פתוחים. לרגע אני חי בשכיבה, מאפשר לנו להיות שווים לכל אורך הנסיעה במטוס.
אני אף פעם לא יודע כמה או כמה מעט לומר לאמהות אחרות על הילד הקטן שלי, במיוחד כאלה שאני לא מכיר טוב. לפעמים הם רואים את תמונת בני בטפט הנייד שלי ושואלים אותי עליה, ואני מגיב בכנות. (השאלה היא בדרך כלל, "מי זה?", או "האם האחיין שלך?" אף פעם, "האם זה הבן שלך?" אני לא בטוח מה יש בי שזועק, "אי אפשר לסמוך עליי לגדל בן אנוש קטן! ברור שלא אמא! ") לפעמים הם מזכירים את הילד שלהם ואני פשוט אומר משהו כמו, " כן, שלי מבוגר משנהך בערך משנה, "נותנים לשאלות המעקב שלהם להכתיב כמה אני או קצת אני לומר על המצב שלי. לפעמים אני שופך את כל הסיפור. לפעמים אני לא אומר כלום.
העובדה שאני לא מגדלת את ילדתי גורמת לי להרגיש נחותה אוטומטית מהנשים שנמצאות בהן, גם אם אינני יודע עליהן כלום. אף אישה מעולם לא פעלה עלי יותר בגלל מעמד אמי בלידה, אגב; זה אך ורק בראשי. אם כבר, אני מקבל את התגובה ההפוכה: "אלוהים אדירים, לעולם לא אוכל לעשות זאת! אתה כל כך אמיץ / חזק / חסר אנוכיות." וזו בעצם סיבה נוספת לכך שאני מהססת לספר את כל הסיפור: אני לא אוהבת להיות "פורנו השראה". זה גורם לי להרגיש כמו חייזר. איך שאני רואה את זה, פשוטו כמשמעו, כל אישה שנכנסת להריון נקראת על פי נסיבותיה להיות חזקה, לא משנה איזו החלטה היא מקבלת; כל אמא עושה את מה שהיא חושבת שהכי טוב לילדיה, בדיוק כמו שעשיתי. אני רוצה להתייחס לאמהות אחרות, לא להרגיש נפרדות מהן.
להגיד להם שאני אם אבל לא אם מלידה נותן לי את הסולידריות שאני משתוקק לה, אבל זה גם גורם לי להרגיש כמו הונאה. זה נותן לי גישה לעולם שוויתרתי כשויתרתי על בני, אחותו הסודית של האמהות, במקביל להזכיר לי שאני לא שייך.
כמובן שלפעמים נשים אחרות עם ילדים טוענות לסולידריות איתי באופן שמשפש אותי בדרך הלא נכונה ומרגיש שקר. "בפעם הראשונה שהורדתי את הילד שלי בבית הספר, בכיתי כל היום", הם אומרים כשאני מספר להם כמה כואב להיפרד מבני בפעם הראשונה. אני לא יכול לומר, "זה לא מקביל מרחוק לוותר על המשמורת על ילדך לצמיתות, בעצם!" אני רק צריך לחייך ולהנהן, כי זה לא תחרות, ואני יודע שהם מנסים להתייחס אלי, ואני בטוח שהניסיון שלהם חייב להיות קשה מאוד בדרכו.
אז אני מהססת, ואני מדגישה. להגיד להם שאני אם אבל לא אם מלידה נותן לי את הסולידריות שאני משתוקק לה, אבל זה גם גורם לי להרגיש כמו הונאה. זה נותן לי גישה לעולם שוויתרתי כשויתרתי על בני, אחותו הסודית של האמהות, במקביל להזכיר לי שאני לא שייך. אבל מעמיד פנים שאני בכלל לא ילד מרגיש גם לא בסדר, כמו עוד שקר אחר השמטה. אם אי פעם נשאלים אותי, "יש לך ילדים?" אני אף פעם לא מכחיש את זה. זו רק שאלה עד כמה השלמה של "כן" אני נותן להם.
כשבני ואני בחוץ בציבור, אני מרגיש שלבשתי על המצח שלט "הונאה" גדול עוד יותר. משהו פשוט כמו בקשה לשחק עם בלוני מים יכול לגרום לליבי להכות בחוסר ביטחון; כשאני מחכה בתור למזרקת המים, אני יודע שהאצבעות המגושמות והציפורניים הארוכות שלי יגרמו לי להתמודד עם צוואר בלון המים ואולי יהרוס את הכל, ויגלה לי את ההונאה שאני. אמא "אמיתית" תדע לקשור בלון מים בלי לשבור אותו. אמא "אמיתית" הייתה עושה זאת מיליון פעם קודם. אמא "אמיתית" הולכת לראות אותי מדברת את זה ולדעת שאני מזייפת את זה - או גרוע מזה, רק תחשוב שאני אמא רעה. אבל, אולי זה לא כל כך רחוק מהניסיון של אמהות אחרות אחרי הכל.
בדיוק כמו כל אמא אחרת, אני רוצה מה הכי טוב לילד שלי. אני רוצה ליצור לו עולם טוב יותר לחיות בו. אני רוצה להיות מישהו שהוא יכול להיות גאה בו. אני רוצה שהוא יאהב אותי ואני נמס כשהוא מחבק אותי. אני רוצה שהוא יהיה בריא וחזק. אני רוצה שהוא יגדל עם תחושת העצמה וחופש. אני רוצה שהוא יידע כמה עמוק, כמה בלהט, עד כמה הוא נאהב עד כדי גיחוך. וכמו כל אם אחרת, אני בספק אם היכולת שלי לתת לבני את כל מה שאני רוצה לתת לו. אני מרגיש לא מספיק וכמו שאני אף פעם לא עושה מספיק. אני מרגיש חסר אונים להגן עליו מפני העולם, ואני יודע שכל מה שאני יכול לעשות זה רק ליידע אותו כמה אני אוהב אותו. ממש כמו כל אם אחרת.
אז אולי אני לא כל כך הונאה.
