"אמור לי אם זה כואב", אמר יועץ ההנקה. היא תפסה את הפטמה הימנית שלי וסובבה אותה שוב ושוב בתנועה נגד כיוון השעון כאשר הערתי מנטלית שאם מישהו יבקש שתגיד להם אם משהו כואב, זה כמעט ודאי יקרה. אני רק ילדתי לפני מספר ימים, בעקבות קטע ג 'שלמרות שתוכנן הוביל לתהליך החלמה מסקרן, עד כדי כך שלא יכולתי להגיע לשלט הרחוק כדי לשנות את הערוץ לגוף הנקמה עם קלואי קרדשיאן בלי לצווח כמו עטלף פצוע. לא ישנתי בימים, כי האחיות המשיכו להעיר אותי לקחת תרופות ולשאוב ולנסות להניק (למרות שהיה קשה), וכדי לסיים את כל זה, לא קפצתי תוך 72 שעות. והנה, כאן היה יועץ ההנקה הזה, שניסה לגרום לחלב שלי להיכנס באמצעות התייחסות לפטמה שלי כאילו מדובר במכסה עיקש על צנצנת דובדבני מראשינו.
"כן, " הצלחתי להתרחק, מנסה להתעלם משטפי הכאב החדים שיצאו דרך שדי. "כן, זה כואב." לאחר מכן התמוטטתי לזרועותיה והתחלתי להתייפח, ובכך סימנתי את כניסתי המבעיתה לעולם ההנקה.
במהלך ההיריון שלי הייתי יחסית יחסית עם השאלה אם הייתי מנסה להניק את בני. כמו רוב האמהות המצופות, שמעתי "שד הוא הטוב ביותר" לפני בחילה וקראתי את כל המחקרים על היתרונות כביכול של הנקה. אך כספקן טבעי החלטתי לקרוא את כל המחקרים המצביעים על כך שחלק מהיתרונות המיועדים לטווח הארוך, כגון מנת משכל גבוהה יותר וחסינות מפני בעיות בריאות שונות, ניפחו על ידי מומחים לבריאות הציבור. בסופו של דבר, היחס שלי להנקה היה דומה לרגשות שלי כשאני הלכתי לראשונה ל- SoulCycle: הייתי סקפטי לגבי היתרונות שלה, אבל מכיוון שכולם היו כל כך מטורפים, הייתי מוכן לנסות את זה.
ואז הבן שלי הגיע והכל השתנה. בשנייה ששמתי עיניים על גופו הקטן והמתולתל, ידעתי שאם יש אפילו פיסת סיכוי שחלב אם הוא הבחירה הטובה ביותר בשבילו, אני הולך לתת לו את זה, היישר מהברז, ושום דבר אחר.
"אתה הולך להניק אותו?" האחיות שאלו אותי, כמעט מיד אחרי שנולד.
"אתה צודק לעזאזל, " אמרתי להם בגאווה. אבל כמובן, ממש כמו הרגשות שלי ב- SoulCycle, שהתפתחו מספקנות קיצונית למאניה מלאה ברגע השני שעשיתי את הכידון הראשון שלי ל- N'Sync, המציאות הייתה מסובכת יותר מזה.
בניגוד למה שאומרים לך הסופיות המניקות של עץ-התינוק האמא-התינוק, הנקה יכולה להיות לא נוחה להפליא.
בתור התחלה, הבן שלי הגיע חודש מוקדם, מה שאומר שלמרות שהיה במצב בריאותי טוב יחסית, הוא בילה את הימים הראשונים בחייו ב- NICU. כמה שעות אחרי שנולד, אחות ב- NICU שאלה אותי אם זה בסדר להתחיל להזין לו פורמולה.
"מה האלטרנטיבה ?, " שאלתי.
"שנמתין לחלב האם שלך ייכנס, " אמרה. מכיוון שזה לא קרה בזמן הקרוב, ולא התכוונתי לאפשר לבני הפגדי להרעיב כדי להוכיח נקודה, נתתי לה את ברכתי. אבל הייתי משקר אם הייתי אומר שאני לא מודאג קצת שהוא יתרגל כל כך לאכול מבקבוק שהוא היה נזהר כשיגיע הזמן לעבור לשד.
כפי שהתברר, זה די בדיוק מה שקרה. כל כמה שעות נכנסתי למלכ"ל לנסות להניק את בני, רק כדי שיתחיל לצרוח ולהכות את אגרופיו האדומות הזעירות על חזי, כאילו אני מחזיק את האשכים שלו לכיריים חם.
"זה נורמלי לחלוטין", הבטיח לי יועץ ההנקה שוב ושוב. "זה די שכיח שתינוקות פגים, ובמיוחד תינוקות שנולדו באמצעות ניתוח ג ', יתאבקו בהנקה במשך כמה שבועות. פשוט תמשיכו לנסות ותקבלו את העניין." הייתי מהנהן בקול רם, מנסה לא לקחת את זה באופן אישי כשיהיה לו התאמה למראה שדי החשוף, או כאשר, בשלב מסוים, הוא ניסה להצמיד את הפטמה של בעלי במקום שלי.
השבועות הראשונים לחייה של אימא טרייה הם תמיד מאבק, מלא בהתנשפות של חיתולים והזנות כל פעם עם עיניים מטושטשות ודיחת פירה קרה לפה מכיוון שהתינוק שלך לא יפסיק לבכות מספיק זמן כדי שתאכל ארוחת ערב ראויה, אבל הם גם אמורים להיות מלאים ברגעים רכים, כמו טיולים ראשונים לפארק וקריאת ספרי תמונות בכיסאות נדנדה ושוכבים מאוד מאוד שקטים ומאזינים לגרסאות שיר ערש לשירי פיקסיז. ידעתי שאני אמור לנצל את הזמן הזה לקשר עם בני, ובכל זאת מצאתי את עצמי מחובר יותר למשאבת השד שלי מאשר אליו.
אחרי שהבאתי את התינוק שלי הביתה מבית החולים והחלב שלי נכנס רשמית, הייתי מנסה להזכיר לעצמי את דברי יועצת ההנקה בכל פעם שניסיתי להניק אותו. עם זאת, הוא סירב בתוקף לתפס. ניסיתי את כל מה שהמליצו כל האמהות הלקטיביסטיות בפייסבוק והפורומים של ליגת לה לצ'ה: מגני פטמות, תרגילי פה, נוסחת כדרור על הפטמה שלי כמו שהייתי בגרסה לגיל הרך של סצנת שעוות הנרות החל מ- 9 1/2 שבועות. מדי פעם הצלחתי להוציא ממנו כמה מציצות מציקות, שלרוב היו מלוות בייללות גבוהות או בכאביי עצמי. בניגוד למה שאומרים לך הסופיות המניקות של עץ-התינוק האמא-התינוק, הנקה יכולה להיות לא נוחה להפליא.
זה יכול להיות גם זמן רב להפליא. בסופו של דבר החלטתי לפנות ליועץ הנקה אחר, שאחרי שבדקנו את שנינו ובדקנו שאין בעיות פיזיות (כמו קשירת לשון) בשני הצדדים שלנו, העמיד אותי על משטר קפדני של שאיבה והנקה לפחות 10 פעמים ביום, בנוסף להזנות הרגילות שלו.
בהתחשב בכך שהגעתי רק לשעתיים-ארבע שעות שינה, הדבר נתן לי יותר מקצת לא מעשי. "אז מתי אני נכנס לישון?" שאלתי.
"אתה יכול לישון כשהתינוק ישן", אמרה לי, אפוריזם מנוסה, וכפי שרוב האמהות החדשות יודעות, מועיל רק אם התינוק שלך באמת ישן, וזה לרוב לא.
עם זאת, המשכתי, דברי יועצת ההנקה בבית החולים והאימהות בקבוצות הנקה בפייסבוק מצלצלות באוזניי. זה נורמלי לחלוטין שיש לו בעיות, הזכרתי לעצמי. פשוט המשך לנסות. אבל בהתחשב בכמה אמהות שנראו באינטרנט אין בעיות בהנקה, ובהתחשב בכמה מספרי התינוקות שלי כאילו זה מובן מאליו שכל האמהות מניקות בלי שום קושי, התקשיתי להאמין שהמאבקים שלי היו ממש כמו "נורמליות" כפי שאמר יועץ ההנקה.
רק כשהתחלתי להתעלם מהבכי של התינוק שלי מהבסנט שלו כדי להתחיל את מושב השאיבה היומי המי יודע כמה שלי, התחלתי לתהות: האם זה באמת שווה כל כך הרבה בעיות להניק? בטח, רציתי את הטוב ביותר לילד שלי, כמו כל אמא, אבל בהחלט לא רציתי את הטוב ביותר בשבילו על חשבון מחזור השינה שלי, או על שפיותי, או על השלמות המבנית של הפטמות שלי.
יותר מכל, לא רציתי לנסות להניק אותו על חשבון יצירת קשר איתו. השבועות הראשונים לחייה של אימא טרייה הם תמיד מאבק, מלא בהתנשפות של חיתולים והזנות כל פעם עם עיניים מטושטשות ודיחת פירה קרה לפה מכיוון שהתינוק שלך לא יפסיק לבכות מספיק זמן כדי שתאכל ארוחת ערב ראויה, אבל הם גם אמורים להיות מלאים ברגעים רכים, כמו טיולים ראשונים לפארק וקריאת ספרי תמונות בכיסאות נדנדה ושוכבים מאוד מאוד שקטים ומאזינים לגרסאות שיר ערש לשירי פיקסיז. ידעתי שאני אמור לנצל את הזמן הזה לקשר עם בני, ובכל זאת מצאתי את עצמי מחובר יותר למשאבת השד שלי מאשר אליו.
עם זאת, אני מאשים אקלים תרבותי המלמד אמהות טריות, ונשים בכלל, שהחוויה של היותה אם טרייה מסומנת תמיד בכאב, באשמה, ובעיקר בהקרבה - של גופן, של מחזורי השינה שלהן, ומעל לכל, בזמנם, שלעולם לא יהיה יקר יותר מכפי שהוא ברגעים הולכים וגוברים במהירות של ילדותו.
לכאורה, הנקה אמורה להיות דרך אידיאלית עבור אימהות לקשור קשר עם תינוקותיהן בשבועות הראשונים לחייהן. אני בטוח עבור הרבה אמהות מניקות, זה נכון, אבל מבחינתי זה היה הכל מלבד. מבחינתי ההנקה סומנה על ידי תסכול, אי נוחות, ומודעות חריפה לכך שהזמן שביליתי בניסיון להניק ולהכעיס על חוסר היכולת שלי לעשות זאת היה יכול להיות הרבה יותר טוב לבזבז בדרכים אחרות.
בשבועות שחלפו מאז שילדתי, למדתי ממקור ראשון עד כמה הלחץ לחצי הנקה בלעדית הוא והכאב שהוא יכול לגרום לאמהות טריות, שכבר פגיעות מבחינה גופנית ונפשית מספיק. אבל למרות שאני מאמין שהמסר "השד הכי טוב" הוא מזיק, אני לא מאשים את תומכי ההנקה ויועצי ההנקה וההנקות על ידי הנצחתו. (אוקיי, אולי אני קצת מאשים את בתי הקברות.) למען האמת, אני אסיר תודה להפליא מיועצת ההנקה שעבדתי איתה בבית החולים, שכאשר התחלתי לבכות, לקח אותי לזרועותיה והנדנד אותי בעדינות ו אמר לי לא להפעיל לחץ על עצמי, שכל עוד אני מטפל בתינוק שלי אני עושה עבודה נהדרת.
עם זאת, אני מאשים אקלים תרבותי המלמד אמהות טריות, ונשים בכלל, שהחוויה של היותה אם טרייה מסומנת תמיד בכאב, באשמה, ובעיקר בהקרבה - של גופן, של מחזורי השינה שלהן, ומעל לכל, בזמנם, שלעולם לא יהיה יקר יותר מכפי שהוא ברגעים הולכים וגוברים במהירות של ילדותו.
עם זאת, אני לא מתכוון לוותר על ההנקה. זה חלקית עניין של גאווה ובחלקו מכיוון שהפורמולה היא פשוט באמת יקרה, אבל זה בעיקר בגלל, כמו לאכול סושי או ללכת ל- SoulCycle או ללבוש מכנסיים מתרחבים או כל חוויה חדשה שעשויה לעורר ספקנות אבל שאנשים אומרים שהיא שווה לחלוטין שמעתי מספיק דברים טובים על הנקה שעדיין לא הייתי מוכן לשלול מעצמי או את בני את היתרונות שלו.
אבל אני חושד שתגיע תקופה שלא כדאי "פשוט להמשיך לנסות". אני חושד שתגיע תקופה שבה אני ארים את עיני מהבופי שלי ואבין שחודשי החיים הראשונים של בני טסו, ובשלב זה אני אזרוק את חזיות הנקה שלי ואאסוף את הסימילאק בלי שום מראית חרטה.
