בפעם הראשונה שהובלתי לחדר אחורי להנקה, ילדתי הראשונה הייתה רק כמה שבועות. הייתי בהפגישה והחברה שם הייתה מעורבת. התיישבתי בסלון והתחלתי לחפש אחר כיסוי סיעודי כשהמארחת ניגשה אלי והציעה להראות לי את חדר השינה שלה כדי שאוכל לקבל קצת פרטיות. עד היום אני באמת לא בטוח אם היא לא הייתה נוחה עם הבחירה שלי להניק בסלון הבית שלה או אם היא רק ניסתה לעזור לי למצוא מקום נוח להניק את התינוק שלי. כאמא בפעם הראשונה הייתי רגישות יתר וכבר כל כך לא נוח לי עם כל ההנקה, אז בקשתה הרגישה יותר כמו דרישה, בין אם היא מתכוונת לכך או לא. עקבתי אחריה חזרה לחדר השינה שלה, התיישבתי בכיסא וביליתי 45 דקות לבד, חסר לי ארוחת ערב לגמרי, ושנאתי שהנקה גרמה לי להרגיש כל כך לבד.
לאחר החוויה הרגשתי מודעות עצמית להנקת התינוק שלי בציבור בכל מקום. מעולם לא הרגשתי עצמי מספיק בטוח פשוט ללכת על זה בכל מה שקשור להנקה בבתיהם של אנשים אחרים. אני שומר שלום באשמה, ופחדתי מדי להסתכן בפגיעה במארח בכל אירוע בו הייתי. אז התרגלתי לבלות הרבה בחדרי שינה ובמרתפים, להאכיל את ילדתי מחוץ לטווח הראייה. חוויות אלה גרמו להרגיש מבודדות. ההנקה גרמה לי להרגיש נורא ולבד עד שהחזרתי את זכותי להניק את ילדתי בציבור.
לא עבר זמן רב והתחלתי להרגיש כעס על כל החוויה. ההנקה הייתה קשה מספיק, עם האכלות הבוקר המוקדמות, הפטמות הכואבות והמאבק ללא הפסקה לשמור על אספקת החלב שלי. הייתה לי חוויה נוראית באמת עם מצב שנקרא D-MER שהעניק לי גל דיכאון קופץ בכל פעם שקיעת החלב שלי. כשהפכה לחוויה בודדה, כשהתחילה להיות משמעותה להסתתר עם התינוק שלי בכל פעם שהייתי בציבור, ממש רציתי לזרוק את המגבת.
היו מפגשים משפחתיים בהם הוחלפתי לחדר אחורי ואמהות חבורות שעשו את הרגל להתאים את הכיסוי שלי בכל פעם שניסיתי להניק בפומבי. פעם אחת, כשנתפסו אותי וסידרתי סידורים ונאלצתי להאכיל את בתי, אבא גרם למשפחתו להתרחק מהעיניים כשראה אותי מוציא את כיסוי הכיסוי שלי.
באמת הפנמתי את החוויה הראשונה הזו, אבל זו לא הייתה הפעם היחידה שחשתי לחץ להסתתר בזמן שהניקתי את בתי. היו מפגשים משפחתיים בהם הוחלפתי לחדר אחורי ואמהות חבורות שעשו את הרגל להתאים את הכיסוי שלי בכל פעם שניסיתי להניק בפומבי. פעם אחת, כשנתפסו אותי וסידרתי סידורים ונאלצתי להאכיל את בתי, אבא גרם למשפחתו להתרחק מהעיניים כשראה אותי מוציא את כיסוי הכיסוי שלי. זה הרגיש כאילו בכל פעם שעבדתי את האומץ רק ללכת על זה, מישהו גרם לי להרגיש לא בנוח מהאכילתי את ילדתי.
כשיצאתי לארוחת ערב או להתכנס בבית של חבר והייתי צריך לתרץ את עצמי להאכיל את התינוק שלי, תמיד הרגשתי את הפחד העצום הזה להפסיד. האם כולם נהנו בלעדי?
האימהות יכולה להיות כל כך מבודדת. כשבעלי חזר לעבוד, ביליתי את חופשת הלידה שלי בבית, לבד עם תינוק שנראה שהיה אכפת לו רק מהחלב שסיפקתי. ההרגשה כאילו לא יכולתי להניק בציבור רק החמירה את העניינים. התחלתי לדחות הזמנות, בידיעה שבטח הייתי מבלה יותר לבד ממה שהייתי עושה עם חברותיי. כשיצאתי לארוחת ערב או להתכנס בבית של חבר והייתי צריך לתרץ את עצמי להאכיל את התינוק שלי, תמיד הרגשתי את הפחד העצום הזה להפסיד. האם כולם נהנו בלעדי?
אני זוכר שמיהרתי את התינוק שלי לגמור, מה שרק גרם לי להיות יותר מתוסכל כי יילוד רעב הוא יילוד קפוא. שנאתי שמשהו שהרגיש כל כך חשוב ומיוחד - האכלת ילדתי - נכנס לרגע של הזמן לחיבור עם חברים שהייתי זקוק להם כל כך נואשת במהלך המעבר העצום של להיות אמא.
במהלך ההיריון השני התחלתי לחוש חרדה מעצם המחשבה על הנקה. חששתי מכל הזמן ההוא לבדתי וחששתי שאצטרך לאותה מאבקים עם אספקת חלב נמוכה ו- D-MER שעשיתי בפעם הראשונה. אי שם בשליש השלישי שלי משהו שינה אותי והבנתי שהעדיפות הראשונה שלי היא הילד שלי, ולא הנוחות של כל הסובבים אותי. אם הייתי צריך להאכיל את התינוק שלי, לא הייתי צריך להישאר בבית או לברוח להתחבא איפשהו, היה לי בסדר לעשות כל מה שהכי יהיה הכי נוח.
כשבתי השנייה הייתה כבת 4 חודשים, בעלי ואני יצאנו עם כמה חברים לתפוס ביס ולראות משחק של סדרת העולם. כשישבתי שם בתא, מוקף בחברים נטולי ילדים, מניקה את ילדתי בלי מחשבה, הבנתי כמה רחוק הגעתי כאמא. שינוי חשיבה יחיד, שהצלחתי לעשות את מה שהכי טוב לילד שלי ולעצמי ללא הסבר לאף אחד אחר, עשה את כל ההבדל. הייתי מאושרת, היה לי נוח, והכי חשוב, לא הייתי לבד.
