בעלי ואני יצאנו רק שנה וחצי לפני שהתחתנו. מכיוון שכמעט מחצית מהזמן ההוא ביליתי בניווט במערכת יחסים למרחקים ארוכים, לא היה לי הרבה סיכוי להכיר את גיסיי. שיחקנו משחקי לוח יחד כמה פעמים, הצטרפתי אליהם לטיול קצר באגם ליד המכללה שלי, ואמא שלו עזרה לי לתכנן את החתונה שלנו. לא דיברתי על הנקה עם חמותי או חמי או בכלל על גידול ילדים. מעולם לא דנו באיך זה יהיה ליצור קשרים חדשים יחד, ולנצח, זה עם זה. למרות שידעתי שאני מחבב את גיסיי כשנישאתי לבעלי, ידעתי גם שיש לנו דרך ארוכה לעבור לפני שאנחנו הולכים להרגיש כמו משפחה.
שנתיים אחר כך, כשגיליתי שאני בהריון עם ילדנו הראשון, הייתי עצבני מהאופן שבו הדינמיקה של מערכת היחסים שלנו תשתנה. בכנות, היו לי הרבה חברים שנלחמו עם חותניהם על בסיס קבוע בגידול ילדים. הקשבתי לסיפורי אימה רבים כל כך על חמות שחצו את הגבול, שגזרו את שערות הנכדה שלהן ללא רשות או שמתתי ביקורת על כלותיהן בגלל הנקה או האכלת פורמולות או התנפצות או לא התנשפות.
לכן, כשהבת שלי הגיעה, השמרתי. ציפיתי שחמותי תעבור את הגבול, תתערב או תעביר ביקורת על בחירות ההורות שלי. ההתייחסות שלי כלפי כל העניין התחילה התחלה קשה, במיוחד מכיוון שחמותי כל כך התלהבה לעזור. אבל שלוש שנים אחר כך אני יכול לראות עד כמה הלהיטות שלה לעזור, במיוחד במאבקי ההנקה שלי, שינו לחלוטין את מערכת היחסים שלנו.
הנה העניין: חמותי היא אחות לידה ולידה. יש לה גם הסמכה מיוחדת המאפשרת לה לעבוד כיועצת הנקה אצל האמהות החדשות שיולדות בבית החולים שלה. כפי שאתה יכול לדמיין, הידע וההכשרה המיוחדים שלה יכולים להיות ברכה או שזה יכול להיות קללה.
היה לי אספקת חלב נמוכה, היה לי תסמין הנקה די מחוספס בשם D-MER (מה שאומר שהרגשתי בדיכאון בכל פעם שהחלב שלי התפוגג), והבת שלי נגממה מוקדם יותר ממה שהייתי רוצה בגלל האספקה הנמוכה שלי. אני לא יכול שלא לתהות, במבט לאחור, האם חמותי הייתה יכולה לקבל עצות בשבילי שהייתה הופכת את כל החוויה למלחיצה פחות?
לדוגמה, בפעם הראשונה שהיא הציעה לה עצות, ממש נדהמתי. ישבתי על הספה מולה, נאבקתי מתחת לכיסוי ההנקה שלי כדי לגרום לתינוק הערמומי שלי לתפס, וחמותי התיישבה לידי והציעה לעזור. זה היה כל כך מביך, מסיבות ברורות (כמו שדי החשוף), וסירבתי לעזרתה. עכשיו? הלוואי שלא.
הלוואי והייתי פתוחה יותר לעזרתה מכיוון שעבדתי בעקשנות במאבקים אינסופיים במהלך חווית ההנקה הראשונה שלי מבלי לפנות לעזרתה. היה לי אספקת חלב נמוכה, היה לי תסמין הנקה די מחוספס בשם D-MER (מה שאומר שהרגשתי בדיכאון בכל פעם שהחלב שלי התפוגג), והבת שלי נגממה מוקדם יותר ממה שהייתי רוצה בגלל האספקה הנמוכה שלי. אני לא יכול שלא לתהות, במבט לאחור, האם חמותי הייתה יכולה לקבל עצות בשבילי שהייתה הופכת את כל החוויה למלחיצה פחות?
כשבתי השנייה הגיעה החלטתי להיות פתוחה יותר לעצותיה. שאלתי אותה שאלות כשאני נאבקת בכאב או שהבת שלי לא מניקה טוב. היא הציעה עצות, אבל היא גם הציעה משהו חשוב יותר: אמפתיה.
לפני כן, זה הרגיש כאילו הדברים היחידים שהיו לנו במשותף זה האהבה שלנו לבעלי ואהבת הקפה שלנו. הנקה נתנה לנו על מה לדבר, והאהבה ההדדית שלנו לילדיי הפכה לחוט נפוץ במערכת היחסים שלנו, גם כשאנחנו לא מסכימים עם זה.
מכיוון שחמותי מניקה שלושה ילדים משלה והתמודדה עם בעיות אספקה והפכה קצת לילדה בקיעת שיניים לא פעם, היא יכולה להציע לי את התמיכה שבעלי לא הצליח. היה משהו כל כך מנחם בכך שהיא יודעת מהנהון, על סיפורי הסיפורים שלה על צרות ההנקה שלה עצמה, על העובדה שהיא אישרה שוב ושוב שאני עושה הכי טוב שיכולתי.
הנקה שינתה את מערכת היחסים שלי עם חמותי לטובה. לפני כן, זה הרגיש כאילו הדברים היחידים שהיו לנו במשותף זה האהבה שלנו לבעלי ואהבת הקפה שלנו. הנקה נתנה לנו על מה לדבר, והאהבה ההדדית שלנו לילדיי הפכה לחוט נפוץ במערכת היחסים שלנו, גם כשאנחנו לא מסכימים עם זה. אם הייתי יכול לחזור להתחלה, לשיחות המביכות על תכנון חתונה ומקלחות לתינוקות והנקה של התינוק הראשון שלי, הייתי פתוח יותר. הייתי משליך את כל הסיפורים ששמעתי על "חותי מפלצות" מתודעתי והייתי נותנת לחמותי סיכוי לא מבוטל, ללא כל התפיסות שקדמו לי מראש מה יהיה מערכת היחסים שלנו.
