אני לא הורה, ואני עושה את זה להרגל לא לשפוט את בחירות ההורות. לאמיתו של דבר, כל אימת ששיפוט של הורים מציג את עצמו, אני כל הזמן מזכירה לעצמי שאין לי מושג איך זה לגדל אדם ולהיות אחראי עליו. יתרה מזאת, לעולם לא הייתי רוצה לדמיין איך זה מרגיש כדי ללמוד על דברים איומים שהילד שלי עשה. אני יכול לדמיין שזה כאב שאי אפשר לתאר. אולם הוריו של ברוק טרנר החמיצו את ההזדמנות המכריעה הזו להכיר בכך שבנם אינו הקורבן, וחשוב כי הורים עמיתים (ואנשים, באופן כללי) מציינים זאת. במקום לחזור לשיעור רוב הילדים נלמדים מגיל צעיר - לומר שאתה מצטער ולהודות בדיוק על מה שעשית לא בסדר - אביו של טרנר הנציח את תרבות האונס בפומבי והפגין את זה, וזה דבר שאי אפשר להתעלם ממנו.
הקורבן בן ה -23 של טרנר כתב מכתב מרגש ושובר לב, בן 12 עמודים, ובו פירוט הלילה בו נאנסה על ידי טרנר. היא תיארה איך היה לסבול את המשפט שנערך בעקבות התקיפה המחרידה, שם נחקרה, הושתקה והוסמכה על ידי צוות ההגנה של טרנר. היא סיפרה ביום בו למדה את הפרטים על מה שקרה לה כשטרנר אנס אותה כשהייתה מחוסרת הכרה בינואר 2015:
מצאתי אותי מחוסר הכרה, כששיערי פרוס, השרשרת הארוכה עטופה סביב צווארי, החזייה נשלפה מהשמלה שלי, השמלה נשלפה מעל הכתפיים ונמשכה מעל המותניים שלי, כי הייתי התחת עירום עד למגפי, רגליים פשוקות זו מזו וחדרו על ידי חפץ זר על ידי מישהו שלא הכרתי.
טרנר הורשע בשלושה סעיפי עבירה בעבירות של עבירות מין, ונידון לשישה חודשי מאסר בפועל - אף כי ניתן היה להפחית את עונשו לשלושה חודשים בהתנהגות טובה.
במהלך מכתבה, תיאר קורבן האונס של טרנר כיצד התקיפה האלימה שלו השפיעה עליה:
העצמאות שלי, השמחה הטבעית, העדינות, ואורח חיי היציב שאותו נהניתי, עוותו ללא הכר. נעשיתי סגורה, כועסת, חסרת ערך עצמי, עייפה, רגיזה, ריקה. לפעמים הבידוד היה קשה מנשוא. אתה לא יכול להחזיר לי את החיים שהיו לי לפני אותו לילה.
התגובה של אבא של טרנר? גזר הדין של בנו הוא "מחיר תלול שיש לשלם עבור 20 דקות של פעולה מתוך 20 שנות פלוס חייו."
ניסיון מוטעה ברור להטיל את בנו כקורבן, והחמצה מבישה לעשות את הדבר הנכון: להכיר בבנו טעה לחלוטין, חד משמעית. אביו של טרנר יכול היה להוביל בדוגמה ולהודות שמעשיו של בנו לא היו רק לא נכונים - הם היו אלימים והם צריכים לשמש דוגמא למה שלא יעשה, אי פעם.
במקום זאת, אביו של טרנר, דן טרנר, כתב מכתב לשופט הראשי, השופט אהרון פרסקי, בו התייחס כיצד התיק השפיע לרעה על בנו; לדוגמה, בנו כבר לא יכול ליהנות מסטייקים מפיצוחים או מחטיפים כמו בייגלה וצ'יפס. דן טרנר הדגיש את "האישיות הקלה" של בנו, ואת "החיוך שמסביר הפנים", ואת קריירת השחייה והשאיפות שלו. אך לא פעם דן טרנר הזכיר את הפגיעה הבלתי הפיכה במעשיו של בנו שגרם לקורבן. במקום זאת, בנו הפך לקורבן - נאלץ להירשם כעבריין מין, והכל בגלל "צריכת אלכוהול והפקרות מינית". שגוי. הוא אנס ופושע. וגזר הדין שלו היה קל ולא עולה בקנה אחד עם הפשע המצער שביצע.
למכתב של דן טרנר הצטרפו מכתבי תמיכה נוספים בטרנר מקרובי משפחה וחברים, והפצירו בשופט להרחיק אותו מהכלא, לחלוטין. נראה כי המכתבים חולקים דבר אחד במשותף: אהדה לטרנר, אף אחד לקרבן שלו, ניצול האונס. סבא וסבתו של טרנר אף הביעו כי טרנר הוא "האדם היחיד שהאחראי על מעשיהם של מבוגרים חסרי אחריות אחרים." אבל מה זה אומר על תרבות האונס? גבר שנמצא אשם (עם חשבונות עדי ראייה) בשלוש עבירות של התעללות מינית משלם "מחיר תלול" עם עונש מאסר של שישה חודשים. איש אינו יכול לשלול את הוריו של טרנר לאהוב ולפרנס את בנם באופן טבעי וללא תנאי. אבל להאשים אותו בפומבי קורבן, לא לפרסם שום התנצלות או הודאת אשמה, ולא לגנות בפומבי את מעשיו, או לאנוס את תרבותו בכללותו, רק מעמיק את השפעת התקיפה של טרנר.
