ברוק טרנר יכול לשחות ממש מהר. הוא גם אנס מורשע. טרנר עשה את נבחרת השחייה הכל אמריקאית. הוא גם אנס מורשע. טרנר היה שחיין מלגות בסטנפורד שבזמנו היה לו שאיפות להתמודד באולימפיאדה. הוא גם אנס מורשע. אז כשאנשים מתייחסים לברוק טרנר כשחיין אמריקאי, זה עלבון לניצולי אונס בכל מקום. כי כמה מהר הוא יכול לשחות זה כבר לא הדבר הבולט בטרנר. הנה מה שהוא: אנס מורשע וזה חלק חיוני מהשיחה - והכותרות - סביב פרשת האונס בסטנפורד.
בחודש מרץ הרשיעה חבר השופטים את טרנר בשלושה סעיפים של תקיפה מינית בגין אונס של אישה חסרת הכרה מאחורי מזבלה. האישה, שלא נקראה בשמה, לא זוכרת את האירוע והתעוררה למחרת בחדר בית חולים. היא סיפרה על ניסיונה במכתב המחריד הזה שקראה בבית המשפט. טרנר הרכיב הגנה נמרצת וטען כי הייתה הסכמה.
עורך דינו של טרנר, מייק ארמסטרונג, לא התייחס לתוצאות המקרה, אך הוא אמר לרומפר כי ההתמקדות בקריירת השחייה של טרנר היא "כוחם של אחיך ואחיותיך בתשחץ":
אתה מדפיס את מה שאתה רוצה להדפיס. לא דיברתי באמת עם העיתונות בזמן שהתיק היה בבית משפט וגם ברוק ומשפחתו לא.
ובכל זאת, הוא הורשע. אולם, כשהוסיף עלבון בלתי ייאמן לפציעתו של קורבן, טרנר נידון לשישה חודשי מאסר בלבד, עונש ש"סאן חוזה מרקורי ניוז " כינה במאמר מערכת" סטירה על שורש כף היד "ו"התקף התנועה להתייחס לאונס בקמפוס ברצינות."
אבל זו המדינה שאנו חיים בה, מדינה שנראית כמי שנלחמת נגד כל מאמץ להתעקש כי אונס יתייחס ברצינות ויתייחס אליו כאל הפשע האלים, ולא לנסות ולבטל את הפשעים האלה כמשהו פחות מרושע, פחות בזוי.
הקורבן של טרנר היה לוחם במאבק זה - לוקח את האנס שלה לבית המשפט, סובל חודשים של קורבן מחדש שוב ושוב על ידי חייה מחדש של הפיגוע וניסיון לשכנע חבר מושבעים מאשמת התוקף שלה. היא כתבה מכתב עוצמתי לתוקף שלה כל כך מרגש, צריך לדרוש קריאה לכל מי שרוצה להבין מה פירוש "תרבות אונס" באמת ומדוע החברה שלנו ומערכת המשפט הפלילית נוטים יותר להגן על אנס מאשר הקורבן. במכתב היא מסבירה שהיא נלחמה למען הצדק, לא רק למען עצמה, אלא לכל הנשים שלא יכלו להילחם למען עצמן. היא עמדה מול כל אלה שלא יכלו לסבול חודשים של התנקשות בדמויות והאשמות שהיא שיכורה או מופרזת מכדי שמגיע לה צדק.
אביו של טרנר טען במכתב לבית המשפט כי בנו כבר נענש די בגין מה שכינה "20 דקות של פעולה" מכיוון שהוא כבר לא נהנה לאכול סטייקים. דרוש כפר כדי לפטור את פשעיו של אנס, ככל הנראה.
אבל בכל סיקור המקרה, דבר אחד נשאר עקבי: החזרה לאותו מזהה עבור טיונר, השחיינית הכל אמריקאית. כאילו כמה מהר הוא מסוגל לשחות איכשהו מקטין את פשעו או את הנזק שנגרם. בואו נהיה ברור: זה לא. המונח כל אמריקני הוא ייעוד שכל אחד צריך להיות גאה בו - שהם הצליחו להתמודד ברמות הגבוהות ביותר של תחרות חובבים במדינה. אבל זה כבר לא הדבר החשוב ביותר בטרנר. זה מה שעורך עשוי לכנות, "לקבור את הצעירים", או לקבור את הפרטים החשובים ביותר בסוף סיפור חדשותי.
אנחנו לא עושים זאת למען עבריינים אחרים. אנו לא מתייחסים לצ'רלס מנסון כ"אמן הקלטות ". אנחנו לא אומרים שג'פרי דהמר היה מקסים כי הוא היה סוציופת. ויש סיבה לכך. מכיוון שהפשעים שהם ביצעו והנזקים שנגרמו להם מאפילים על כל דבר אחר על חייהם בראש של הציבור. אבל איכשהו ספורטאי אמיד של סטנפורד זוכה לשמור על פריט קורות החיים העליון שלו לפני שמו, ומחזק את הרעיון שלהיות אנס זה לא מספיק כדי להאפיל על היכולת שלו לעשות סיבובים הופכים בבריכה. אפילו יותר מצער הוא שזה מבטל את הנזק שנגרם לו לקורבן ולכל מי שהיא אוהבת.
אז בואו נפסיק להתמקד בפן השחיין הכל אמריקני בחייו של טרנר. בואו נפנה לעבר הקורבן שלו ופשעו. כי שחייה מהירה כבר לא ממש משנה. מה שחשוב זה שהקורבן שלו מקבל צדק. וזה כולל לקרוא לתוקף שלה בדיוק מה שהוא: אנס מורשע.
