נשים מרגישות לעיתים קרובות ארורות אם כן, ארורות אם אינן נוגעות להנקה. זה יכול להרגיש כאילו לכל אחד יש דעה על מי שהוא או לא ניזון ממך - לעתים קרובות זה מלחיץ כמו שהוא יפה. אך האם הנקה יכולה לגרום לחרדה חברתית בצורה ממש ממש מעבר ללחצי הבחירה?
הנקה יכולה להרגיש כמו מעשה ג'אגלינג. מצד אחד האקדמיה האמריקאית לרפואת ילדים (AAP) ייעצה לאמהות כי עליהן להניק את ילדיהן לפחות שנה. זה מובן לנוכח מספר היתרונות שהתינוקות מקבלים מחלב אמם וכמה מומחים אומרים לנשים שהנקה היא חווית קשירה והיא תשנה את חייהם לנצח. זה נפלא, הנקה זה נפלא, אבל זה גם ממש קשה.
סקרן לחשוב שמתוך כל המחקרים וההמלצות שאומרות לנשים להניק, נשים עדיין מבוישות לעיתים קרובות כל כך על כך. כשהבת שלי הייתה בת קצת פחות מחצי שנה, לקחתי אותה ואת בני לפארק ליד ביתנו בברוקלין בשעות אחר הצהריים של סוף אוקטובר. הבת שלי המשיכה להיות סופר מפוצצת כמו שילדות בנות 6 חודשים נהגו לעשות, והדבר היחיד שירגיע אותה היה כישוף סיעודי קטן. הייתי מכווץ חזק על הדשא מתחת לעץ אלון מוצל, מאכיל את בתי, כשאישה באמצע שנות החמישים לחייה ניגשה אלי תוך כדי הליכה כלבה. הנחתי שהיא הייתה שם כדי להגיב על ילדיי המהממים או על אקיטה הג'ינמונית שלנו שהבן שלי משמש ככרית, אבל לא, היא החליטה לפרוץ עם הפומרניאן שלה רק כדי להגיד לי שעלי לעשות עבודה טובה יותר בכיסוי בגלל היא יכלה לראות חלק מהשד שלי כשהיא עוברת. במקום לעסוק, הוצאתי דף מתוך ספר היד של בעלי ופשוט אלפא בהתה מתה בעיניה עד שהיא והחיה הזעירה שלה הלכו ברכה. אבל זו לא הייתה הפעם הראשונה או החמישית שמישהו אמר לי מה ואיך עלי להאכיל את ילדתי.
וזה לא עדיף כשאימהות בעבודה. נשים בכל רחבי העולם מפרסמות תמונות של "מיקומי השאיבה המיועדים" שלהם. חלקם פחות מסניטריים או פרטיים. מיקום השאיבה אצל מעסיקתי לשעבר היה ארון מטאטאים עם כסא וחלון שפונה באופן לגיטימי לבית חולים לחולי נפש נטושים, והריח כמו סקס מעופש ופשוט גרין.
ואם זה לא מספיק, הבושה של האמא יוצאת משליטה. נשים שאינן יכולות או בוחרות לא להניק בדרך כלל מרגישות כאילו הן איכשהו "אמהות פחות ראויות" או "פוגעות בילדיהן", אומרת ג'ואנה גרוס, עובדת סוציאלית קלינית מורשית (LCSW) בראיון לרומפר. "מבחינתי", אומר גרוס, "לא נראה שיש דרך טובה להאכיל את התינוק שלך, כי מישהו תמיד שם כדי לומר לך למה אתה עושה את זה לא נכון." היא אומרת שסוג כזה של בושה ואשמה לא יכלו להגיע בזמן גרוע יותר. עם כל ההורמונים של ההריון והתקופה שלאחר הלידה, "נשים מרגישות די שבריריות מלכתחילה, ואז החברה הולכת ומשליכה עליהן את כל הזבל והציפיות שלהן כאילו פשוט לקום ולצחצח שיניים זה לא לפעמים יותר לאתגר ממה שאתה רוצה להתמודד כאמא חדשה."
כששאלתי את גרוס אם הנקה יכולה לגרום לחרדה חברתית, היא הצביעה לי על מאמר שקושר בין החמרה של תסמינים של חרדה לאחר לידה והנקה, שנערכה על ידי Journal of Reproductive Medicine. גרוס אומר גם לרומפר כי החלק החברתי של החרדה קשור באותה מידה לגישות החברה כלפי הנקה באופן כללי כמו הפעולה האכילה בפועל של ילדכם. היא מציינת כי בכל פעם שציפיות חברתיות מתנגשות ממספר זירות לאזור בו צפוי מישהו להופיע, זה יגרום לרמה של חרדה חברתית. כשמוסיפים את הלחצים הקווידידיאניים של אמהות וגידול ילדים, והציפיות שכל הורה נכנס לזה, זה רק עניין של זמן עד שתרגיש חרדה.
גרוס אומר שהמפתח למאבק בחרדה החברתית שאמהות עשויות לחוות הוא לחפש סביבות תומכות, ולמצוא מישהו לדבר איתה. היא מציינת שאם אמא מבחינה שזה מחמיר, או שזה משפיע לרעה מאוד על חייהם, הם צריכים להביא את זה לרופא שלהם. זה חיוני שאמהות ינסו לטפל בעצמם היטב כדי שתוכלו לטפל בילדיהן היטב, גם אם זה נראה בלתי ניתן לניהול. כמו כן, אני מציע לעבוד על מבט האלפא שלך. זה עוזר.
