התקווה שילדינו יגדלו להיות אנשים יותר חכמים, בריאים ומאושרים מכפי שהצלחנו להיות, היא אוניברסאלית. אני מסרק את עצמי ליום בו בתי סוקרת את ילדותה ומצביעה על הטעויות הבוהקות שלי, נודרת לעולם לא להפוך אותן בעצמה, וממשיכה להיות יותר מצליחה ממני בכל תחומי החיים. אבל ההתקדמות היא בקושי לינארית. מנחם ככל שניתן לדמיין ששיפרנו את מה שהורנו הורנו, האם אנו בטוחים שאנחנו עושים עבודה טובה יותר ממה שהם עשו? באיזו שלב אמא מפסיקה לדעת הכי טוב?
אמי חושבת שאנחנו, כדור, נכשלים כהורים. לאחר ניסיון של עשרות שנים בהוראת ילדי בתי הספר היסודיים, היא מתלוננת לעתים קרובות כי ילדים חזקים יותר מכפי שהיו פעם במאה העשרים והטובה. הם יהירים, מגונים, מכוסים בשבחים בלתי ראויים. הם לא מכבדים את זקניהם, וזרים למשמעת בסיסית. אמי כמובן לא מאשימה את הילדים; היא מאשימה את ההורים, את אלה מאיתנו שהגיעו לגיל בדקדנס של שנות ה -80 וה -90. עם זאת בעקיפין, אמי מאשימה אותי.
בכל פעם שאני הולכת ברחוב בלי הטיולון שלי, אני שומעת את קולה של אמי, לוחשת שהיא צעירה מדי, השעות ארוכות מדי, היא זקוקה יותר מכל לאמה.
אני לא בטוח שאמא שלי תסלח לי אי פעם, או לכל מי שבני בני הדור שלי, על כך שהעזתי כל כך רחוק מהבית, התפרקה בצורה כל כך דרסטית ממסורת, וגדלה את ילדינו בלי סבתות ודודות שואבות את גבנו. זמן קצר לאחר שנולדתי אמי עברה לגור בבית ילדותה. היא גאה בכך שאם חד הורית לשלושה היא מעולם לא השתמשה במעון יום. מעון יום, לדעתי של אמי, הוא מעגל הגהינום העשירי, בור לוהט השמור לילדים שגובהם מטר. אז לא הופתעתי, בתגובה לצילום של בתי שחייכה עם חברתה הטובה ביום הטיפול הראשון שלה, אמי כתבה: "הם נראים כמו תינוקות כאלה." כמובן, אמא שלי יודעת מעט על מעון היום מערכת, אבל זה לא המתקנים שהיא מאשימה. זה דור ההורים העצלנים שלי, אנשים שלא רוצים לקחת אחריות לגדל את ילדיהם, שחוזרים לעבודה כי זה "קל יותר". חלק ממני מתכווץ - ללכת לעבודה זה קל יותר מאשר לבזבז 12 שעות מסחררות ביום עם הפעוט שלי. אבל זה כמעט לא אסקפיזם, או התנערות מאחריות. אני מעדיף להיות עם הילדה שלי, אפילו בימים הקשים, אבל האמת, המשפחה שלי לא יכולה לשרוד בשכר אחד; אני לא מכיר הרבה משפחות שיכולות. וכן, אודה, ויתור על הקריירה שלי היה משאיר אותי מתוסכל ולא ממומש, מה שבקושי היה הופך את ילדתי למאושר יותר או מותאם יותר טוב. אני רוצה להיות מודל לחיקוי עבור הבת שלי, ולא דוגמא לאדם שהיא לא רוצה להיות.
כמובן שהשאלה המכריעה היא האם היא, האם מישהו מילדינו, סובל מבלות בילדים. אני חושב שטוב לבת שלי לבלות זמן משמעותי עם קבוצת ילדים מגוונת, וללמוד כיצד לתפקד בעולם בו היא לא מרכז כל הדברים. אני אוהב שהיא צריכה לחכות לתורתה ולאכול את אותה ארוחת צהריים שכולם אוכלים. מבחינה היסטורית, ילדים גדלו בחפיסות, עם מגוון מטפלים מוכרים, ומכאן האפרוריזם האהוב, "זה לוקח כפר." כן, אני מרגיש כמו זבל בכל פעם שהיא בוכה בנשירה, אבל הדמעות נעצרות ברגע שאני נעלם. היא מסתגלת, ואושרה בסוף היום מבטיח לי שהיא בנתה חוסן וביטחון, ומרגישה גאה בעצמה ובהישגיה. ובכל זאת בכל פעם שאני הולך במורד הרחוב בלי הטיולון שלי, אני שומע את קולה של אמי, לוחש שהיא צעירה מדי, השעות ארוכות מדי, היא זקוקה יותר מכל לאמה.
באותה נשימה אמי מאשימה גם את הדור שלי בכך שהוא "רך מדי" במשמעת. הייתי מכוסה כילד, או, הועקתי עליי, אבל אני לא בטוח שאף אחד מזה עשה לי טוב. הייתי עדיין אימה של נער, והייתי צריך ללמוד הרבה שיעורים רציניים בדרך הקשה. אני מודה: בכמה הזדמנויות (הכול קשורות להתפרצויות התקפי שינה), איבדתי את שיוויתי וצרחתי על הבת שלי. אלה לא מקרים שאני גאה בהם, והתוצאות היו במקרה הטוב גרועות. הישארות רגועה לא מפסיקה התקף זעם, אך גם אינה מזינה את ההיסטריה. למרות שאני לא יכולה לדבר בשם הבת שלי, אני יכולה לומר שאני מרגישה טוב יותר כשאני נשארת רגועה ונאספת בזעם, ובטוחה שהצגתי דוגמא טובה לניהול רגשות חזקים.
יש לי די אוסף של תמונות לא מחמיאות של אחיותיי לאורך כל השנים, בוכות ויש לי התקפי אלימות.
אני גם ספקן לגבי הטענה של אמי כי אני ואחיותי לא היו התקפי זעם כמו שבתי, ושאר קבוצותיה שגדלו בצורה גרועה. בהיותי הבכורה ביותר, יש לי די אוסף של תמונות לא מחמיאות של אחיותיי לאורך כל השנים, בוכות ומתקבלות אלימות. אבל כמו רוב האמהות, אני בספק את עצמי ואת החלטות ההורות שלי כל יום. כשבתי מטילה את עצמה על הרצפה וצורחת עד שהיא דומה לעגבנייה בשלה או קורעת צעצוע מידו של ילד אחר, אני לא יכולה שלא להרגיש אחראית בחלקה, אם לא בעיקר. (כמובן שכשהיא מתנהגת ואוהבת, לקיחת יוטה של קרדיט אפילו לא עוברת את דעתי.) האם אני טועה בכך שלא הקניתי את הערך הזקן שיש לראות ילדים ולא לשמוע אותם? לפעמים, אני חושב שכן. אבל אז אני זוכר את הפחד שלי מילדות משלי לדבר, את הנטייה שלי להתאים לצרכים של אנשים אחרים מבלי להכיר בשלי, ומשהו בתוכי נרתע. האם אני לא רוצה שהבת שלי תהיה אמיצה מספיק בכדי להשמיע את דעתה ולתפוס את מה שהיא רוצה מהחיים?
למרות שאני גרה רובע הרחק מבית ילדותי, אמי מוצאת את אפשרויות אורח החיים שלי גובלות בטירוף. מדוע אשלם דמי שכירות מופקעים כדי לגדל את בתי בדירה קטנה בסביבה עירונית צפופה כאשר יכולנו לגור בבית נחמד ומרווח עם חצר גדולה, היא תוהה. היא מוצאת שזה פלילי שאני חושף את בתי לתחבורה ציבורית במקום להשקיע במכונית. אמי רואה בכל זה סימפטום לסירובם של בני דורי להתבגר, ובכך, לוותר על השאיפות והחלומות הנעורים הפרועים. אני רואה בזה שנותן לבת שלי מתנה של סביבה מגוונת ומעוררת במקום לרתק אותה לנוף הומוגני שהיא תבלה בשנות העשרה שלה בכמיהה לברוח. האם ילדותי ליישר את חלומות העתיד שלה עם עצמי? האם זה לא מה שהורינו עשו, מה שכל ההורים עושים, עד שילדיהם מבוגרים מספיק כדי לא להסכים ולהחליט בעצמם?
במקום לכעוס על אמא שלי, לפעמים אני מנסה להכניס את עצמי לנעליה. אני מתאר לעצמי איך זה יכול להרגיש לראות את העולם שאני מכיר נעלם, לחזות בערכים שלי נכחדים, ללעוג בהם ילדים שפתאום יודעים טוב ממני. כי בוודאי, זה יקרה. ואז אני מבין שהשוואה בין דור לדור אינה מועילה. הכי טוב שאנו יכולים לעשות כהורים הוא להכין את ילדינו לעולם כפי שהוא היום, כפי שאנו חוזים שיהיה מחר, ולעבוד כמיטב יכולתנו בכדי שהמחר יהיה טוב יותר.
שנים רבות בתור, כשאני רואה את בתי מבצעת בחירות שאני לא מבין, בחירות שונות בהרבה משלי, במקום להציע לה "במקום", אני מקווה שאני זוכרת לשאול קודם "למה", ולהקשיב באמת לתשובתה.
