האדם הראשון שכינה אותי קורבן היה שוטר. "הקורבן הוא 5'6 '', בערך 115 פאונד, וטוען שהוא אנס עמית לעבודה, " אמר בנונשלנטיות ברדיו התלוי על כתפו, כאילו היה אוהד NBA בן 10 המוכיח שהוא שיננתי את הסטטיסטיקות של השחקן החביב עליו. מאז אותו יום, לפני חמש שנים, הרבה השתנה. עכשיו, אנשים מעדיפים לקרוא לי ניצול תקיפה מינית. זה נשמע נחמד יותר. מעורר השראה יותר. מלאי תקווה. אבל אני לא תמיד הדברים האלה. אז בבקשה, אל תקראו לי ניצול תקיפה מינית. אני קורבן.
אני לא מוציא סכום משמעותי מזמני או מנקה במודע חלק גדול ממרחב הראש שלי כדי לחשוב על הדרכים שאחרים בוחרים לזהות אותי. בשלושים שנות חיי למדתי שכל כך הרבה מאיך שאחרים תופסים אותי לגמרי מחוץ לשליטתי. אז עלה רווק בגן העדן לכותרות ל"התנהלות שגויה "לכאורה בין קורין אולימפיאוס בת ה -24 למתמודדת דה-מארריו ג'קסון, שבה ג'קסון ואולימפיאוס עסקו בפעילות מינית בזמן שאולימפוס היה שיכור מכדי לתת את הסכמתה. המופע הושעה, מה שעורר סוג קורבן שמאשים ומצביע על האצבע על כל הקורבנות לכאורה של תקיפה מינית.
ביום רביעי פרסמה אולימפיאוס הצהרה באמצעות דובר סטן רוזנפילד בו נכתב:
אני קורבן וביליתי את השבוע האחרון בניסיון להבין מה קרה בלילה של ה -4 ביוני. למרות שיש לי מעט זיכרון מאותו הלילה, ברור היה כי משהו רע התרחש, מה שאני מבין שבגלל ההופעה בתערוכה התרחשה כעת הושעה והמפיק בתוכנית הגיש תלונה נגד ההפקה.
אין לי שום אפשרות לדבר בשם אולימפוס בשום יכולת, ולכן אינני יכול לומר שהשימוש במילה "קורבן" במקום "ניצול" היה בחירה מודעת ומכוונת. אבל יש לנשים אחרות. בפוסט שפורסם ב -4 בפברואר 2014, כותבת הסופרת, הפעילה והפמיניסטית רוקסן גיי:
לקח לי הרבה זמן, אבל אני מעדיף עכשיו "קורבן" על "ניצול". אני לא רוצה להקטין את חומרת המתרחש. אני לא רוצה להעמיד פנים שאני במסע מנצח ומרומם. אני לא רוצה להעמיד פנים שהכל בסדר. אני חי עם מה שקרה, מתקדם בלי לשכוח, להתקדם בלי להעמיד פנים שאני לא מוגן.
ג'סיקה ולנטי, סופרת ופמיניסטית, מרחיבה בהרחבה בספרה " אובייקט המין: ספר זיכרון", ומדגישה כיצד נשים שעברו אירועים טראומטיים צפויים לחלוק את סיפורם של אותם אירועים באופן מרומם ונוח גם יחד:
למרות המיתוס השחוק היטב כי פמיניסטיות אובססיביות לקורבנות, הפמיניזם כיום מרגיש כמו כוח בלתי ניתן לעצירה של סוכנות ועצמאות נשית. של חיוביות ואפשרות. אפילו הסיפורים העצובים שלנו, שישנם כסף, הם בעלי שיעורי מוסר שאפשר לקחת או חיפוי כסף המאפשרים לנו להתחבר, להמשיך, להמשיך לעבוד. זו לא רק טכניקה של ניצולים אלא אסטרטגיה מבשרת, וטובה בזה. אבל אולי אנחנו עושים לעצמנו שירות מבולבל על ידי עבודה קשה כל כך כדי לעבור את מה שהסקסיזם עשה לנו ולא להתבונן בו זמן מה. אולי זה בסדר אם אנחנו לא רוצים להיות מעוררי השראה רק פעם אחת.
אולימפיאוס שאמר "אני קורבן", בין אם בחירה מפורשת ובין אם לא, היה כל מה שהייתי צריך לקרוא לפני שנחטפתי שוב בפרטי התקיפה המינית שלי, מהלילה שעמיתך הכריח את עצמו עליי מאחורי נעול דלת, לערכת האונס הפולשת 5 שעות בחדר המיון של בית חולים בפורטלנד, אורגון יום אחרי, לסיוטים והפרעת הדחק פוסט טראומטית (PTSD) והסלידה ממין. היה חשש לצאת לבד בציבור, הצורך בתרופות עצמית עם סמים ואלכוהול, הצורך לקיים יחסי מין עם זרים כדי להרגיש כאילו אני אחראי על גופי ועל המיניות שלי, ועל הבולימיה. שהשאיר צלקת קבועה על מפרקי ידי הימנית. היו הטריגרים לאובדן האוטונומיה שלי בגוף כשהייתי בהריון, כשעברתי צירים ולידה, וכשהנקה את בני. לא יכולתי להפריד בין האכלת הילוד שלי למשהו שאנס אותי.
הנה העובדה המהדהדת בנושא תקיפה מינית: זה קורה למישהו. הם לא עושים את זה לעצמם. מישהו, ולפעמים יותר מאדם אחד, עושה להם את זה.
חשבתי על כל מה שסבלתי כתוצאה שגבר האמין באמת שיש לו את הזכות החד משמעית על גופי - כל מה שנאלצתי להתמודד אחרי אינספור שעות של טיפול ושיחות קרובות שהעמידו את חיי ובריאותי הנפשית בסכנה - ואני נזכר בעובדה המהדהדת בכל הנוגע לתקיפה מינית: זה קורה למישהו. הם לא עושים את זה לעצמם. מישהו, ולפעמים יותר מאדם אחד, עושה להם את זה.
כאשר המונח "ניצול" נזרק בלי לחשוב מספיק על מה הקורבן באמת שרד, האירועים הטראומטיים שהתרחשו מודגשים. המיקוד לא עובר מדוע מדוע אדם זה (בדרך כלל אישה, אף שגברים יכולים ובוודאי גם קורבנות לתקיפה מינית) נאלץ להרים את קטעי חייהם המרוסקים, אך כיצד. השאלה מה נעשה להם נופלת בצד הדרך, והוחלפה בחקירה כיצד הם מתמודדים עם זה. העבריין נשאר בצללים, לעתים נדירות דנים בו ולא נותנים דין וחשבון, בעוד שהחברה בכללותה שופטת כיצד קורבן של תקיפה מינית התגלה כקורבן, כיצד טיפלו בהפלגה והאם הריפוי הבלתי נמנע שלהם נעשה באופן שנחשב. "מתאים" ו"מתוזמן ".
אם אולימפיאוס מכנה את עצמה קורבן, זה בגלל שקרה לה משהו. משהו שהיא לא צריכה לארוז באופן שמקל על אחרים בעיכול.
"הישרדות" מקלה כל כך על השכחה כי תקיפה מינית היא הגורם המוביל ל- PTSD בקרב נשים, 94 אחוז מהנשים הסובלות תקיפה מינית מדווחות על חווית PTSD בשבועיים הראשונים לאחר תקיפה, וחיים שלמים של תסמיני PTSD מתרחשים. בקרב 50 אחוז מהנשים שהותקפו מינית, על פי המרכז הלאומי למידע ביוטכנולוגיה. זה מקל על הגלישה על 33 אחוז מהנשים שמתלבטות בהתאבדות לאחר שהותקפו מינית, ו -13 אחוז מהנשים שמנסות להתאבד, על פי הרשת הלאומית Rape, Abuse & Incest (RAINN).
אני לא יודע את הפרטים של האירועים לכאורה שהתרחשו במהלך הצילומים של רווק בגן העדן, אבל אני כן יודע שאם אולימפיאוס מכנה את עצמה קורבן, זה בגלל שקרה לה משהו. משהו שהיא לא צריכה לארוז באופן שמקל על אחרים בעיכול. משהו שהיא לא צריכה להתנצל עליו, או להתיר תירוצים, או "להתגבר" על מה שהחברה ראתה באופן שרירותי כמקובל זמן להתאבל ולהבריא.
אני לא ניצול. אני קורבן שנאלץ לשרוד.
מכיוון שאני כן יודע מה קרה לי, לפני חמש שנים בנסיגה בעבודה ובניגוד לרצוני, ללא הסכמתי, ולמרות מיטב המאמצים שלי להילחם. אני יודע שהתקיפה המינית שלי היא דבר שלעולם לא ארפא לחלוטין ממנו או שאשרוד אותו לגמרי; זה השאיר אותי מרופט וחבול במקומות שאני לא יכול להסתיר מהם או להתכסות. זה הותיר בי את הידיעה החריפה שלריפוי אין נקודת סיום, אלא היא מעגלית באופייה ואינה נגמרת. יום אחד אהיה בסדר וחסר פחד; לאחר מכן אאבק לצאת מהמיטה, או לעצום את עיניי, לספור עד 10 ולהתמקד בנשימה שלי כשגבר מתפוצץ נגדי ברכבת התחתית צפופה.
אין בטנה כסופה או סיום שמח בו אוכל להפוך את התקיפה המינית שלי לחיובית, מכיוון שאין שום דבר חיובי בתקיפה מינית. אני לא ניצול מהקורבנות. אני קורבן שנאלץ לשרוד.
