מלאך יקיר, זה כמעט יום השנה ליום שגיליתי שאתה נעלם. מעולם לא היה לך יום הולדת, אבל אני זוכר איזה יום זה היה יכול להיות. כשהיום ההוא מתגלגל בכל שנה, אני תמיד חושב, הו, זה היה יום יפה למסיבה, או, זה היה יום גשום וטוב להתכרבל ולאכול ארוחת בוקר ליום הולדת. אני זוכר שחשבתי כמה זה היה מוזר, בפעם הראשונה שחלף תאריך היעד. באותה נקודה הייתי שוב בהריון, ומצאתי שזה סוריאליסטי שמישהו אחר מאכלס את רחמי ביום בו אמורים להיוולד. היה מעונן, רגוע. זה היה יום יפה להיוולד, חשבתי.
עברו כמעט שלוש שנים שאיבדתי אותך. אבל אני כותב לך את המכתב הזה כדי ליידע אותך שאני עדיין חושב עליך כל הזמן. או שאתה רוצה להיות, מכיוון שאין "אתה", האם יש? לא היה לך הרבה מה שהפסקת לגדול בגיל 9 שבועות, או אחרי 12 שבועות, כאשר רופא מפוקפק גרד אותך מהרחם שלי. היית גוש תאים, לב פועם, יותר רעיון מאשר ישות מוחשית. איבדתי אותך באותו יום, כן, אבל יותר חשוב, איבדתי את הרעיון שלך, את החיים שהיו איתך, את האם הייתי הייתי בך.
הכאב והכאב שחשתי לא נבע מאיבוד ילד שהכרתי ואהבתי, אם כי בהחלט הרגשתי שאני מכיר אותך ואוהב אותך. זה היה הכאב של לאבד את התקוות והחלומות שהתעוררו מהרגע שראיתי את שני הקווים הוורודים האלה. זה היה הכאב של איבוד האמונה שהייתה לי בגופי להגן ולהזין את התינוק שרציתי כל כך. זה היה הכאב של לאבד את ההסתכלות האופטימית והחסרת הדאגות שלי לגבי ההיריון, לאבד את האדם שהייתי לפני ההפלות שלי לאדם שהפכתי אחריו - אדם זהיר וחרד יותר, אדם שהיה נוסטלגי ללא תקנה לכל גרסאות חיי. שמעולם לא התממש.
זה מכתב לומר שתמיד אחשוב עליך, לא משנה כמה בודד זה מרגיש, כי הזיכרון שלך חשוב ולא יכול להימחק, גם אם ניסיתי. אבל לעולם לא אנסה.
עם זאת התאבלתי גם על אובדן האמיתי שלך. אני יודע שהיית אמיתית כי ראיתי אותך על מסך אולטרסאונד כשהיית בגודל של כיס פולי, מניף את גזעי הזרוע והרגליים שלך בעווית. ראיתי את הדם והרקמות שנחפרו מגופי במהלך המחקר והפיתוח, אי שם בתוכו, ליבך הקטן. יש את התאים שלך, נישאים מעל סף השלייה, כך שאיזה חתיכה ממך תישאר בגופי עד לימותי, אז לא כולכם נלקחו ממני. מיקרו-כימאריות עוברית, או העברת תאים מתינוק לאמא ולהיפך, הנוחות הקטנה האחת שמאפשרת לאמהות שטרם נולדו.
יש גם את הרוח שאתה, זה שמבקר אותי בחלומות. בחלומות האלה, לפעמים אני בהריון כבד, מחכה ללדת אותך סוף סוף. בפעמים אחרות אני יודע שאתה איתי עוד לפני שאוכל אפילו לעבור בדיקת הריון. יש בעיטות הפאנטום שקורות לפעמים כשאני חושב עליך. למעשה הרגשתי אותם שלוש פעמים בזמן שכתבתי לך את המכתב הזה.
אני אזכור אותך כשאף אחד אחר לא עושה זאת. אני אשא אותך בחלומותיי. אתה שלי, שלי, שלי.
מכתב זה אומר שאתה לא נשכח. שאני תוהה עליך כל הזמן, מנסה להבין היכן אתה מתחיל ונגמר. מכתב זה נועד לומר לך שכל הגרסאות שלך חיות בתוכי. ששום זמן לא יביא אותי לשכוח שלרגע קצר אתה קיים בעולם הזה. עכשיו אתה ממשיך בדרכים אחרות: במזג האוויר ביום יום ההולדת שלך, או בדמעות שעולות משום מקום, או הבדידות שאני מרגישה כשאני חושבת עליך ואני יודעת שאף אחד אחר לא יהיה או אי פעם יהיה.
זה מכתב לומר שתמיד אחשוב עליך, לא משנה כמה בודד זה מרגיש, כי הזיכרון שלך חשוב ולא יכול להימחק, גם אם ניסיתי. אבל לעולם לא אנסה. מכיוון שלא משנה היכן אני נוחת על כמה מכם פנטום וכמה מכם היה אמיתי, נותרה העובדה שאתה שייך לי ורק לי. מעולם לא הוחזקת על ידי אף אחד אחר, מעולם לא ידעת בדרך אינטימית, מדומיינת או אמיתית, על ידי אף אחד חוץ ממני. זה מכתב לומר שאתה עדיין התינוק שלי, שתמיד היית ותמיד תהיה. אני אזכור אותך כשאף אחד אחר לא עושה זאת. אני אשא אותך בחלומותיי. אתה שלי, שלי, שלי.
