התבגרתי הייתי בכל פעילות ספציפית אחרי הלימודים. כל. יחיד. אחד מהם. כל שנותר לי לעשות היה להזכיר שמשהו סיקרן אותי, ואמי מיד תירשם אותי לחוץ-הלימודים המקביל. הייתי בקראטה, שיעורי בישול, שיעורי שחייה, כדורגל, בלט, ברז, ג'אז, התעמלות, בראוניז ו -4 H. אמי נתנה לי לטעום את העולם. היא רועה אותי אל פעילויות אלה וממנה, והיא עשתה את הכל לבד. אבי הלך לעבודה והיא דאגה לכל השאר.
הפכתי לאדם חברתי מאוד. ניזנתי מאנרגיה קבוצתית. אהבתי להיות חלק ממיליון פעילויות שונות. עם זאת מעולם לא שאלתי אם אמי עשתה את כל הדברים האלה גם כשהיא התבגרה. או שמא היא לא הצליחה לעשות הרבה מכלום? אנחנו בדרך כלל לא שואלים את עצמנו את השאלות האלה עד שאנחנו מבוגרים בהרבה: איזו מין אישה הייתה אמי לפני שהפכה לאמא ?, אנו תוהים. מה קרה בחייה שהניע אותה להשקיע כל כך הרבה זמן ואנרגיה בשלי? ואיך היא הרגישה בזמן שהיא מסרה לי כל כך הרבה מחייה?
האמת, בעוד שאמי הייתה מאוד נוכחת בילדיה, היא לא הייתה מאוד נוכחת בעצמה. אנו לומדים כיצד לתרגל טיפול עצמי מלמדים אותנו שאנחנו בעלי ערך, וכדאי לדאוג לעצמנו. אמה לא לימדה אותה את זה. אז היא לא יכלה ללמד אותי.
לאמא שלי היו ארבעה ילדים והיא טיפלה בכולם בעצמה. היא הצליחה לעשות זאת מכיוון שטיפלה בעצמה כשהייתה צעירה. לפי מה שאני יכול לאסוף, סבתא שלי הייתה אדם אנוכי מאוד. היו לה מעט חברים, ולכן לימדה את אמי שיעור חיים אחד: תלוי באף אחד. אל תעשה דבר למישהו אחר. הם לא היו עושים את אותו הדבר בשבילך.
הסתכלתי על אמי מתכווצת בזמן שהתרוממתי.
בתורו, אמי שינתה מסלול. היא דאגה לתת את כל מה שיכולה מעצמה. לתת, לתת, ולתת. היא דילגה על פגישות רופאים ותרופות. היא עקפה את הטיפול כשהיא הייתה זקוקה לכך נואשות. היא לא הספיקה לראות חברים. היא הזניחה כל צורך והנאה כדי שתוכל לספק את שלנו. במשך שנים התבוננתי באמי מתכווצת תוך כדי שערה.
ההתכווצות עדיין קורה. עצמותיה חלשות, מפרקיה מודלקים. היא בקושי יכולה ללכת, ויש לה מעט שיניים בריאות. היא בעצם נכה את עצמה בתהליך הטיפול בילדיה. היא עדיין נותנת לנו. למשפחה שלנו. לכל אחד בסביבתה שמפגין צורך.
בעוד הכרת התודה שלי כלפיה עצומה, היא מעורבלת בתרעומת. מדוע לא אהבת את עצמך יותר ?, לפעמים אני רוצה לשאול אותה, לגעור בה כמו ילדה. מדוע לא דחפת חזק יותר לזכויות שלך - לחיים שלך? היית יכול לעשות פחות בשבילנו. יכולת ללכת בעקבות חלום. יכולת להגיד לי מי אתה ומה אתה רוצה, כי כשלימדת אותי לא אהבת את עצמך, לא הבנתי שזו העבודה שלי לאהוב אותי. אני רוצה לשאול אותה מדוע היא כל כך נאבקה כדי לראות את הערך שלה. אני רוצה לומר לה שלא הייתי צריך את כל השיעורים, את החוגים. אולי רק אחד או שניים. אני רוצה לומר לה שאני מצטער. שאמה טעתה. שהיא בלבלה אותה.
אני לא מתייחס אליה כמו שצריך. אני לא מתייחס אליה כמו שהייתי רוצה שיתייחסו אלי. מכיוון שכאשר לימדה אותי היא לא העריכה את עצמה, היא גם לימדה אותי לא להעריך אותה.
אבל אני לא אומר לה אף אחד מהדברים האלה. במקום זאת אני משתחרר ממנה כשאני נאבק, כי זה קל. אני מתקשר אליה כשאני כואב, ואני ניתק אותה כשהיא נשמעת חלשה. אני משתחרר ממנה כי אני יודע שהיא עדיין תאהב אותי. אני לא מתייחס אליה כמו שצריך. אני לא מתייחס אליה כמו שהייתי רוצה שיתייחסו אלי. מכיוון שכאשר לימדה אותי היא לא העריכה את עצמה, היא גם לימדה אותי לא להעריך אותה. הקווים התערפלו. התבלבלתי. ואני כל כך נורא בקשר לזה.
עכשיו אני אמא ואני מנסה לשנות מסלול, שוב. אני מנסה להיות אנוכי יותר, להתמקד בצרכים שלי יותר מכפי שהיא התמקדה בשלה. אני משאיר את בני במעון יום שעה יותר ממה שאני צריך. לפעמים אני עוזב ללילה. לפעמים אני עוזב לסוף השבוע. אני יוצא לטיולים לבד עם הכלב שלי ומתחבא, אוכל גלידה למעלה בזמן שהתינוק שלי זורק את הברוקולי שלו על הרצפה.
אני חותך לעצמי מקום בכל הזדמנות שיש לי. חלק מזה הכרחי. חלקם לא. אבל יצירת מרחב לעצמי היא מעשה תגמול. אני מפצה על הזמן האבוד שלה, על מה שהיא ויתרה. אני לא יכול להחזיר לה את חייה, אבל אני יכול לתת לעצמי את שלי. ואז כמה.
מכיוון שאיני יכול לשנות את העבר, אחבר את העתיד. תמיד אשאב לי מקום. אני אלמד את התינוק שלי את הערך שלי כך שהוא יכתוב את זה על פנים נפשו. אשתדל ככל האפשר ללמד אותו לעוף, בכך שאאפשר לו לצפות באדם הקרוב אליו ביותר שכבר טס.
מאחורי הכעס שלי, כמובן, עצב מוחץ שמאיים להביס אותי. אני עצוב שאמא שלי ויתרה על עצמה תוך כדי אימהות, שהיא בחרה בי. אבל הייתי צריכה שהיא תבחר גם את עצמה וגם אותי.
היא מזדקנת. ואני עקשן. וכואב וכועס ועצוב. נראה שאנחנו לא מדברים אחד עם השני ברמה כנה. במקום זאת, אני שולח תמונות של התינוק שלי ואני מרצה לה לקחת את התרופות שלה. אנחנו מתאימים זה לזה במקום שאנחנו יכולים, אבל הלוואי וזה לא היה המקרה.
מכיוון שאיני יכול לשנות את העבר, אחבר את העתיד. תמיד אשאב לי מקום. אני אלמד את התינוק שלי את הערך שלי כך שהוא יכתוב את זה על פנים נפשו. אשתדל ככל האפשר ללמד אותו לעוף, בכך שאאפשר לו לצפות באדם הקרוב אליו ביותר שכבר טס.
אני.
