אמהות יקרות בבית.
כשהחלטתי לראשונה להיות אמא להישאר בבית ודמיינתי איך יהיו החיים שלי, אהיה כנה: חשבתי שזו תהיה "הפסקה". ידעתי שזה לא בהכרח יהיה קל כל הזמן זמן, אבל חשבתי שזה יהיה צעד למטה מחיי של לקחת קורסים במכללה במשרה מלאה ולעבוד משמרות קמעונאיות בשעות הלילה המאוחרות. היו לי חזיונות של המון תנומות שלוות עם התינוק החדש שלי והתחלתי לעשות הרבה כתבים ולנסות מתכונים חדשים שלעולם לא נראה לי שיש להם זמן בחיי שלפני התינוק. אבל כמובן שזה לא כמו שזה בכלל, וזו הסיבה שרציתי לכתוב את המכתב הזה כדי לומר לאמהות שהייה בבית: אני רואה אותך. אני מרגיש את המאבק שלך.
לא הבנתי את האמת: שלהיות אמא להישאר בבית זה יגרום לחיי להרגיש מלאים להפליא ובודדים להפליא באותו זמן. איך כל רגע של היום היה מנוצל, ובכל זאת הייתי מסיים ברוב הימים בהרגשה כאילו לא השגתי כלום. איך הייתי מרגישה בלתי נראית לחלוטין כשעברתי מחיים מלאים באינטראקציה חברתית, לחיים שביליתי בוהה באדם זעיר שעדיין לא יכול לדבר (שהפך אז לשלושה אנשים קטנים שלא הפסיקו לדבר איתי). איך הייתי תוהה, לעתים קרובות למדי, אם זה בכלל ישתפר; אם אי פעם הייתי נהנה להיות אמא להישאר בבית כמו שהייתי אמור.
אני יודע כמה קשה לעבור לחיים שאינם מלאים בכמה קסמים כמו שהובטח לך. אני יודע איך זה לחשוב על החיים עם תינוק חדש, וכמה זה שונה לחיות את החיים האלה עם תינוק חדש. אני יודע איך זה מרגיש לראות את חייך מתפתחים למשהו שמעולם לא דמיינת, משהו שלא נראה כמו החזון שהיה לך בראש לפני שהם הפכו למציאות.
אני יודע איך האמא שחשבת שתהיה פתאום מפנה את מקומה לאמא שאתה. אני יודע איך כל העבודה שאתה עושה לילדים שלך לעולם לא מרגישה מספיק. אתה לא עושה מספיק מלאכות או אפייה או לבישת מכנסיים (שלך או שלהם). אתה נותן להם לראות יותר מדי טלוויזיה. אתה נותן להם לאכול יותר מדי זבל אוכל. אתה צועק יותר מדי. אתה עייף כל הזמן. אתה לא קורא מספיק או מתעמל מספיק. אתה עושה יותר מדי טעויות. אתה כל כך רחוק מהאם שחשבת שתהיה, האמא שאתה רוצה להיות, שזה כואב.
לא משנה כמה אתה מקנא לפעמים בבן / בת הזוג שלך כשהוא יוצא לעבודה, אתה לא רוצה לסחור איתם מקומות. מכיוון שאתה זוכה לראות את רגעי הקסם האלה, כאשר הילד שלך לומד משהו חדש או אומר "אני אוהב אותך" בפעם הראשונה או פשוט מתכרבל מתחת לזרועך.
אני יודע איך זה להתחיל את הבוקר שלך מופגז בבקשות עוד לפני שהייתה לך הזדמנות לקבל כוס קפה. השעה רק 6 בבוקר, אבל כולם צריכים כרגע ארוחת בוקר וכולם רוצים לאכול משהו שונה ואחד מהם היה רוצה מקרונים וגבינה וגם הוא לקח את הצעצוע הזה ממני ואלוהים שיש כל כך הרבה צעקות ואיך החיים שלי? אם מישהו אחר התחיל את יום עבודתו בלחץ רב כל כך, הם היו מפסיקים במקום. בחלק מהימים אני רוצה לצעוק, "אני פורש!" לפני 8 בבוקר (ובחלק מהימים, אני באמת צועק את זה).
אני יודע איך זה ללכת למסיבה או להיפגש עם חבר ותיק ולהרגיש מתוסכל לחלוטין כששואלים אותי "אז מה עשית לאחרונה?" או "מה אתם עושים כל היום?" האמת שיש אין תשובה מספקת, כי להיות אמא להישאר בבית זה עניין של הישרדות. זה אומר שעשיתם מיליון דברים קטנים שלא מסתכמים בכלום, חוץ מלהחזיק את עצמכם ואת ילדיכם בחיים. ניקיתם את אותם אזורים שוב ושוב בלולאה אינסופית. הכנת ארוחות, הבאת חטיפים ומחתת אף וקיבלת איידס לפצעים שאינם קיימים. קראת את אותו ספר שאתה שונא 12 פעמים ברציפות ומשחקת משחקי לוח שעושים לך חשק להוציא את כל השיער שלך - ואף אחד מהדברים האלה לא ראויים לציון במיוחד, במיוחד כשחברך חסר הילדות רוצה לספר לכולכם על נסיעתם האחרונה לגואטמלה.
אתה צועק יותר מדי. אתה עייף כל הזמן. אתה לא קורא מספיק או מתעמל מספיק. אתה עושה יותר מדי טעויות. אתה כל כך רחוק מהאם שחשבת שתהיה, האמא שאתה רוצה להיות, שזה כואב.
עם זאת אני יודע, למרות כל התסכולים המרכיבים את חייך כאמא שהייה בבית, שתבחר בה שוב. לא משנה כמה אתה מקנא לפעמים בבן / בת הזוג שלך כשהוא יוצא לעבודה, או שאתה מאחל שגם אתה תפטר לאזורים אקזוטיים עם ילדים, אתה לא רוצה לסחור איתם מקומות. מכיוון שאתה רואה גם את רגעי הקסם האלה, כאשר ילדך לומד משהו חדש או אומר "אני אוהב אותך" בפעם הראשונה או פשוט מתכרבל מתחת לזרועך. אני מכיר את רגעי הבהירות האלה שעוצרים אותך במסלוליך ומציף אותך בהכרת תודה על החיים שיצרת. לכל החיים אתה עדים - גם כשאף אחד אחר לא עושה זאת. אפילו כשאף אחד אחר לא מבין את זה. אני רואה גם את הרגעים האלה, אמהות שהייה בבית. אני רואה את כולם.
