זה מרגיש כמו בחיים שלמים שהייתי בצירי לידה, מנסה להביא לעולם את ילדתי היפה. הייתי ילדה ביתית רצינית, וברגע שנדמה היה שעבודה באמת החלה, הייתי מוכנה להתכופף לעבודה הרצינית של לידת תינוק. אבל שלי לא הייתה חווית לידה נעימה - זה היה שבעה ימי לידה וחתך ג לפני שהתינוק שלי היה בבטחה בזרועותיי. ובעוד מביט לאחור מנקודת התצפית החדשה שלי עם פעוט, אני לא באמת מתחרט על שום דבר על הלידה או הלידה שלי, אני לא יכול להכחיש שאם הייתי עושה את זה היום, הייתי יכול להתנהג קצת אחרת. למען האמת, יש דבר אחד עיקרי שאעשה אחרת לגמרי אם הייתי נכנסת לעבודה היום: הייתי עצמי הרבה יותר טוב.
כמו הרוב המכריע של ההורים שנמצאים על סף ילודה, הייתי סוער וחרדתי מהלידה. תכננתי לידה ביתית יפה עם מיילדת נפלאה, ואחרי שבועות של "צירים מחממים" מציקים אלה, חיפשתי אחר עבודה ממשית שתתחיל מתישהו בקרוב. היה לי פחד מהעבודה בזמן שהייתי בחתונה, מכל הדברים, אבל בסופו של דבר הוקל לי כשהצירים התפוגגו והחיים הרגילים התחדשו. ואז בערב ראשון אחד, זה הרגיש כאילו משהו משתנה באיכות הצירים, אם כי הם עדיין לא היו כל כך עזים. אשתי ואני התקשרנו למיילדת שלנו, למקרה שהיא, והיא אישרה שזה עדיין לא נשמע כאילו אני עובדת, אבל כנראה שכדאי לנוח קצת כי זה עשוי להגיע בקרוב. אז הלכתי למיטה.
אבל אחרי שעתיים של שינה, התעוררתי מכמה הכאבים הקשים ביותר שהייתי בהם בחיי. לא רק שהצירים שלי היו קבועים וקצביים, הם היו עזים ומלאי כל. בשעות הקטנות של הבוקר ישבתי עם בן זוגי הנפלא, תהיתי אם זו באמת העסקה האמיתית, וגם אני יודע בליבי שכן. בסופו של דבר התקשרנו שוב למיילדת שלנו, שהחזיקה אותי בטלפון ואמרה, עם חיוך בקולה שיכולתי לשמוע דרך הטלפון, "אני חושבת שאפגוש אותך אחר כך היום."
לפני שבאמת נכנסתי ללידה, ניסיתי כמיטב יכולתי להכין את עצמי נפשית ורגשית ללידה שתהיה פריחה ארוכה וקשה, אך לא הייתה שום דרך שאוכל להכין את עצמי לכל מה שהייתי בו. ואם היה לי הכל להסתדר היום, יש דבר אחד שהייתי עושה בצורה קיצונית: הייתי חוזר למיטה.
עכשיו, הרשו לי להסביר.
כשהכל נאמר וסיים הייתי בעבודה כחמישה ימים מלאים במשך תקופה של שבעה ימים (זה לקח הפסקה קטנה ומשונה באמצע, שאפשרה לי לומר לך, זה הדבר האחרון שרציתי כשהייתי כבר הלוואי והתינוק פשוט ייצא כבר שלושה ימים שלמים). ובעוד שהייתי בבית רוב הזמן הזה, לא ממש הגדלת העבודה או מנסה להאיץ אותה באופן פעיל, לא נרתעתי מלסייע לו קצת פה ושם. למען האמת, השקעתי את עצמי לגמרי ברעיון שעבודה היא עבודה, ושאני מוכן לעבוד עם העבודה שלי. אז התאמנתי להישען אל הכאב, במקום להתרחק ממנו. בין השאר מכיוון שדברים נעו לאט לאט, עשיתי דברים כמו להיכנס לתנוחות שהעצימו את הצירים, וללכת לטייל כדי לעזור לדברים לנוע.
אף שהיה לי נחמה גדולה לדעת שהמדור שלי היה הכרחי לחלוטין, ושאני ממש ניסיתי כל מה שאפשר בכדי ללידה וגינלית בלתי-מורכבת, אני לא חושב שדחף את עצמי דרך כל זה עכשיו. לידה של תינוק זה מספיק קשה, והלידה והלידה הם בלתי צפויים מכדי לומר לעצמך שאם תעבוד מספיק קשה תקבל את התוצאה שאתה רוצה.
ברגע בלתי נשכח מאוד, הכרחתי את עצמי לעלות ולרדת במדרגות שלנו במהלך התכווצויות. זה הרגיש כמו לטפס על הר, ובכל זאת גם הרגשתי רחוק. שמעתי, כאילו מרחוק, צלילים מוזרים כמו בעלי חיים יוצאים מהפה שלי. חשבתי, האם זה אני? בזמן שבן זוגי אחז באהבה בידי, והמיילדת והחברות הבית שלי הריגדו אותי. זה כאב כמו לעזאזל, אבל זה גם הרגיש מדהים לשים את המאמץ, לעשות את העבודה של הבאת התינוק שלי לעולם. אבל בסופו של דבר היה לי קטע ג. בסופו של דבר ילדתי בחדר ניתוח מואר בהיר, על הגב שלי, רועד מהתרופות. העבודה היחידה שהייתי צריכה לעשות בזמן שפרצו אותי הייתה לספר לרופא המרדים כשחשבתי שאני הולכת להשתתף. ואף על פי שהיה לי נחמה גדולה לדעת שהחתך שלי ב- C היה הכרחי לחלוטין, ושאני ממש ניסיתי כל מה שאפשר בכדי ללידה וגינלית לא מתושרת, אני לא חושב שהייתי דוחף את עצמי דרך כל זה עכשיו. לידה של תינוק זה מספיק קשה, והלידה והלידה הם בלתי צפויים מכדי לומר לעצמך שאם תעבוד מספיק קשה תקבל את התוצאה שאתה רוצה.
אם זה לא היה עושה את ההבדל, אם הייתי מגיע לשולחן הניתוח ללא קשר לאסטרטגיה שלי, הייתי הולך הרבה יותר הרבה על עצמי.
במקום זאת, אם הייתי עובדת היום ללידה, הייתי מתעצל ככל האפשר מבחינה אנושית. לא הייתי עושה כלום. לא הייתי משופשף, לא מקפיץ על כדור הלידה, או מסתובב סביב הגוש. שכבתי בכל מצב שנשאב הכי פחות, ופשוט נתתי לעבודה להיות כל הגהינום שהיא תהיה. הייתי נותן לגוף שלי הפסקה. הייתי חושב שהגוף שלי יודע מה לעשות, והוצאת התינוק תעבוד מצוין, או שזה לא היה עושה, ואני אצטרך עזרה להוצאת התינוק. אם הייתי נכנסת ללידה היום, בטח הייתי צופה בטלוויזיה או משהו, כי הטוב יודע, היה לי את הזמן. ואולי, רק אולי, התוצאה תהיה שונה. אולי אם לא הייתי מותשת כל כך משבוע של עמלות בלתי פוסקות, הייתי נשאר מספיק כוח כשסוף סוף הגיע הזמן. ואז שוב, אולי לא.
ככל הנראה, הגוף שלי פשוט היה עושה את הדבר שלו, בלי קשר לאיך שהרגשתי בקשר לזה, והייתי צריך את החלק c לא משנה מה. אבל זו הנקודה, לא? לפעמים אנשים פשוט לא יכולים ללדת בנרתיק, ולמרבה המזל יש לנו טכנולוגיה שעושה את זה בסדר. אם זה לא היה עושה את ההבדל, אם הייתי מגיע לשולחן הניתוח ללא קשר לאסטרטגיה שלי, הייתי הולך הרבה יותר הרבה על עצמי.
כנראה שלעולם לא אקבל הזדמנות להעלות את הרעיונות שלי לגבי מה הייתי עושה אחרת בפועל. הסיכויים הם שלא אהיה ילד שני, וגם אם אעשה זאת, לא סביר שהעבודה שלי תהיה חזרה על הפעם האחרונה. אבל אם אי פעם אעבד, או שאמצא מכונת זמן, אני אזכור שהחיים קצרים מדי והעבודה ארוכה מדי, כך שאתה יכול להיות טוב לב גם לעצמך.
אם התחיל הלידה היום, אני לא יודע אם הייתי רוצה ללדת בבית חולים או לידה ביתית. אני לא יודע אם הייתי מתכוון להוציא את האפידורל מהשער או לא. אני לא יודע מי הייתי רוצה בחדר. אבל מה שאני כן יודע - מה שאני יודע בוודאות - הוא שלא הייתי מכריח את עצמי לעבוד קשה יותר ממה שהייתי צריך.
