כשנולדתי לפני 30 שנה שקלתי רק 2 פאונד, 2 גרם. אמא שלי לא לגמרי בטוחה בדיוק כמה רחוקה היא הייתה איתי כשנולדתי, אבל בהתבסס על מידתי, היא כנראה בדיוק התחילה את השליש השלישי שלה כשנכנסה ללידה. התבגרתי, ראיתי את התמונות ושמעתי את הסיפורים שמשפחתי תספר על אותה תקופה - על כמה הייתי קטנה, על כמה ביליתי בבית החולים אחרי שנולדתי, על הדרך בה הם נאבקו למצוא בגדים קטנים מספיק כדי למעשה הביא אותי הביתה כשהגיע הזמן - אבל לרוב, זה לא אמר לי כלום. איך זה יכול היה? לא נזכרתי בזה אפס ושום דבר שקשור אותי לאותה חוויה מלבד הזיכרונות של אנשים אחרים. אבל עכשיו, ובכן, עכשיו להיות אמא קדומה בהחלט אומר לי משהו.
כשילדתי את ילדיי שלי, תאומים אחים שנולדו בהיריון של 25 שבועות בדיוק וחמישה ימים, הם שקלו אפילו פחות ממני והיו במצב גרוע בהרבה. הם היו זקוקים לתמיכה מאווררת מלאה כדי לנשום מה שנראה כמו נצח, ובילינו למעלה ממאה יום ב- NICU, רכבנו על רכבת הרים של עליות וירידות, של נסיגות וניתוחים, לפני שהספקנו להחזיר אותם הביתה. את זה עברנו בחלקו בגלל הטיפול המדהים והלבבי שקיבלנו מהרופאים והאחיות, האנשים שתפקידם לשמור על חולים, תינוקות זעירים כמו שלי החיים בכל פעם שהם הגיעו למשמרת. ולראות את הטיפול הזה, לראות את ההתחייבות לילדי (ולילדים של כולם) גרם לי להבין שפעם אחת מישהו עשה את כל זה גם בשבילי. אין לי מושג מי זה שטיפל בי כשהייתי התינוק בחממה, וכנראה שלעולם לא אגלה. אבל יש כל כך הרבה דברים שהייתי מאחל שיכולתי לומר לאחות NICU שטיפלה בי, עכשיו כשאני אמא קדומה בעצמי.
מה שאני רוצה שהיא תדע זה שאני מבין עכשיו כל מה שהיא הייתה נותנת לי. שהיא הייתה מבלה את המשמרות שלה במשך 12 שעות בבדיקה עלי ועל מספר תינוקות אחרים, מוודאת שאנחנו נושמים ויציבים. ואם היא הייתה האחות שלי בראשית חיי, אני יודעת איזו משימה הייתה יכולה להיות. בטח כיביתי את אזעקות המסך באופן קבוע, תוך כדי טבילה ברווי החמצן ובדופק שלי שיגרמו לבטן של הורי להסתובב. ובכל פעם, היא הייתה מתמודדת עם זה כמיטב יכולתה, מנסה לעשות כל מה שאפשר כדי להמשיך, כדי לעזור לי להגיע למצב שבו יום אחד הורי הצעירים והמפוחדים סוף סוף יוכלו לקחת אותי הביתה.
אני יודע איזה חלק חשוב בחיי היה יכול להיות במהלך אותם חודשים ראשונים, ואיזה תפקיד גדול היא מילאה לעזור לי להתחזק מספיק כדי לחזור הביתה ולחיות את שארית חיי.
מה שהייתי אומר לה אם הייתי יכול זה שאני יודע עכשיו כמה מהעבודה שלה לא סתם דאגה לי, לתינוק, אלא גם למשפחתי - לכל המשפחות - שמפחדות ובהלם ולא תמיד נחמדות או הבנה, האנשים שמחפשים אליך תשובות והסברים ותקווה ואמפתיה. ואני יודע שהיא הייתה צריכה לעשות את כל זה תוך כדי הליכה על קו בסדר להפליא - מנסה לעודד את משפחתי לקבל תקווה, לחגוג את הזכיות הקטנות, תוך שהיא יודעת היטב כי כל דבר יכול לקרות בכל רגע שיכול לקחת אותי הרחק מהם.
הייתי רוצה שהיא תדע שעכשיו אני מבינה איך היא הייתה דואגת לי, שהיא הייתה יודעת עלי פרטים קטנים, כמו באיזה צד אני מעדיפה לשכב, או איך אני אוהבת שיחזיקו אותי. אני יודע שהיא הייתה האדם שהראה להורים שלי איך להחליף את החיתול הקטן והבלתי אפשרי שלי בפעם הראשונה, או איך לתת לי אמבטיה ברגע שאהיה קצת יותר גדולה. אני יודע איזה חלק חשוב בחיי היה יכול להיות במהלך אותם חודשים ראשונים, ואיזה תפקיד גדול היא מילאה לעזור לי להתחזק מספיק כדי לחזור הביתה ולחיות את שארית חיי.
לפעמים אני חושב עליה, מי שהיא (ובאמת, כנראה שהיו הרבה ש"ס במהלך השהות בבית החולים שלי), ואני תוהה על כל הזמן שהיינו מבלים יחד כשהורי לא היו יכולים להיות בבית החולים, כולם השעות בהן היו מפקידים אותי בטיפול שלה, ומתפללים שתתן לי את כל מה שהיא יכולה בשעות האלה. ואני יודע שאם הם היו אוהבים וסומכים עליה, הם היו חשים הקלה מדהימה כשהיא הייתה שם, בידיעה שזה בסדר, שהם לא יצטרכו לדאוג יותר מדי כשהגיע הזמן שהם ילכו הביתה, אפילו למרות שזה הרג אותם לעשות זאת.
מדי פעם אני חושב על כמה נהדר היה לפגוש אותה שוב אחרי כל השנים האלה, להגיד, היי, תראה! אני חי ובריא ובוגר ועזרתם לגרום לזה לקרות! אני מתאר לעצמי כמה הייתי רוצה להודות לה על מה שידעתי שהיא נתנה לי ועל אינספור תינוקות אחרים (שחלקם היו בהכרח מתים בטיפול שלה בימים הרעים באמת). אבל כאמא קדומה אני גם יודעת שהקשר בין אחות NICU למטופליה הזעירים הוא יחודי, סופי, שקיים באופן ספציפי לפרק זמן מסוים. הילדים שלי, מדלן ורייד, הם עכשיו 3, ומאז כבר שכחו מזמן הנשים הנפלאות והחביבות שדאגו להם - לכולנו - והנשים הללו עצמן מאז טיפלו בכל כך הרבה תינוקות אחרים, כולם ב באותה דרך, כולם באותה מידה של מסירות. נכון לעכשיו, לאחותי כנראה לא תהיה שום זיכרון ממני בכלל, כנראה שגם לא יהיה זכר של הוריי. אבל במשך כמה חודשים אחורה בשנת 1986, היא הייתה אחת האנשים החשובים בחיי, ואני כל כך אסירת תודה על כך.
לפעמים אני מרגישה עצובה בידיעה שמאדי ורייד יגדלו מבלי שהבנתי ממש עד כמה חלק מהאחיות המדהימות שלהם - ג'ואן, קתרין, נרג'יס, ונדי - התכוונו ועדיין מתכוונים לנו, כמה נתנו למשפחה הקטנה שלנו בזמן הכי מפחיד בחיינו. אבל אני גם יודע שזו בדיוק הדרך שהיא אמורה להיות. ואולי זה בסדר. אחרי הכל, אני, למשל, לעולם לא אשכח.
