בביקור אצל הורי בחופשה, בתי הגיעה אלי עם ספר ילדים ישן ביד. במהלך הטיול שלנו קראתי את אימא הקטנה אינספור פעמים, ובכל פעם שקראתי אותה התכווצתי מעט. הספר היה סטריאוטיפ מגדרי אחד עתיק מגילאי של עקרת הבית של הבישול, הניקיון, האימהות, ההמתנה לאבא לבית. הרגשתי כאילו המסר הכללי היה: הו, איזו אמא קטנה וטובה, מטפלת בבובה שלה ושומרת על בית בדבקות כזאת! זה אף פעם לא מוקדם להתחיל להתכונן לתפקיד המיועד לאל שלך. כשהפכתי את הדפים לילה אחר לילה, הבנתי שכאמא שהייה בבית, יש דבר אחד חשוב מאוד שאני רוצה שהבת שלי תדע: אני גם עדיין מבין את זה.
ההודעה של הסיפור הייתה כמעט צחוקה בהתחלה, ובדיוק מסוג הדברים שהייתי מציץ בהם בשיעור ספרות ילדים בשנת הלימודים הבוגרת שלי. אבל הבנתי, כשבתי ואני ישבנו עם הספר שוב ושוב, שהיא לא יכולה לראות שום דבר מוזר באופן ניכר בספר. אלה היו התפקידים שהיא ראתה מדי יום: אמא בבית, אבא בעבודה. לא היה שום חלק גלוי מחיי שסותר את התפקיד המתוארך של עקרת בית משנות החמישים בתוך הדפים.
יש לנו את אותו המודל המשפחתי הגרעיני: ילד, ילדה, תינוק, אמא בבית, אבא למשרד כל יום. אני עושה את עיקר הבישול והניקיון וההורות. עד כמה הבת שלי יכולה לדעת, אין לי "עבודה". אני לא עוזבת את הבית בשעה מסוימת בכל יום או עובדת בשעות הערות שלה. אני שמח לקיים חיים שנותנים לי את הגמישות להיות נוכח לחלוטין איתה ואחיה, אך כשאני קורא את הספר בקול רם בפעם המי יודע כמה, תהיתי, איזה סוג מודל אני מציב להם? בשבילה?
האם היותי אמא להישאר בבית באמת מה הכי טוב עבורם? האם אוכל לעשות יותר כדי להראות להם את האפשרויות העצומות העומדות לרשות נשים ואמהות? האם אוכל להטיף לפמיניזם וגישה שאתה יכול להיות כל דבר-שלך-לב ולצפות מהבת שלי תאמין לי? האם אוכל לגדל בן שיתמוך בבן זוגו בכדי להגשים את חלומותיהם?
פתאום לא הייתי כל כך בטוח.
איזו מין אישה רציתי שהילדים שלי יראו? איזה מודל רציתי להגדיר עבורם? האם זה הספיק? האם הייתי?
האמת היא שהחלמתי את החלומות שלי לחיפוש אמהות. החלטתי להביא ילדים צעירים, וידעתי מוקדם שאני רוצה להישאר איתם בבית כשהם היו קטנים. מבחינתי זה אומר לחכות לרדוף אחרי החלומות הגדולים שלי. העולם עדיין יהיה שם כשאהיה מוכנה, וממקום שעמדתי יכולתי לראות מולי חיים ארוכים לפני שכל דבר עדיין אפשרי.
חשבתי שהגעתי למקום שנוח לי עם הבחירה הזו, אבל עכשיו הסתכלתי על המצב בסט עיניים חדש: כאלה שהביטו אלי ישר. איזו מין אישה רציתי שהילדים שלי יראו? איזה מודל רציתי להגדיר עבורם? האם זה הספיק? האם הייתי?
אני חושש לפעמים שלגבי כל האידיאלים שלי, לילדים שלי לא יהיה מודל מספיק חזק כדי לעודד אותם להשיג את החלומות הכי פרועים שלהם. אני דואג שאהבתי לא מספיקה בכדי להפוך אותם לחזקים ועצמאיים. הם צריכים לראות חזקים ואבקות והתמדה. איך לכל הרוחות הם יאחזו את התכונות האלה כשאני עסוק בכביסת כלים ומכבס כביסה ומכין ארוחות?
דרך החיים הארוכה שראיתי לפניי כשבחרתי בדרך זו הייתה עדיין שם, ושהבת שלי תסתכל עליי נוסעת כולה. היא תראה את האהבה והתשוקה שיש לי לגדל את ילדיי כשהיא זקוקה לאהבה הכי הרבה. היא תראה אותי צומחת ורודפת את החלומות שלי כשתגדל ותגלה את שלה.
כשהמוח שלי המשיך לשאת את משקל הפחדים שלי, בתי התכרבלה מתחת לזרועי. היא ביקשה שאקרא את אמא הקטנה שוב. נשמתי נשימה עמוקה והתרכזתי. הספר הזה היה רק ספר. קריאה זו לא התייחסה להנחלת תפקידי מגדר קונקרטיים או להתלהם נגדם בלהט פמיניסטי. הרגע הזה היה רק על אהבה. אהבה היא מה שהיא זקוקה למודל עבורה בשלב זה בחייה, ואני מסוגל לכך. אני מספיק ברגע הזה.
הבטתי בעיניים שהסתכלו אלי. והבנתי שהדרך הארוכה של החיים שראיתי לפני כשבחרתי בשביל זה, עדיין הייתה שם, ושהבת שלי תסתכל עליי נוסעת כולה. היא תראה את האהבה והתשוקה שיש לי לגדל את ילדיי כשהיא זקוקה לאהבה הכי הרבה. היא תראה אותי צומחת ורודפת את החלומות שלי כשתגדל ותגלה את שלה.
ולמרות שאולי אני מרגיש שאני נופל לפעמים, קשת האימהות ארוכה ויפה. הבת שלי תראה כל כך הרבה מחיי נפרשים בשנים שאנחנו קשורים זה לזה. היא תראה את הלחץ והחצץ וההתמדה בדרך קדימה. היא תראה את האהבה והענווה וההקרבה שנדרשת כדי להקים משפחה. היא תראה את הכל. וזה יספיק. אני אדאג לזה.
