10 דברים שאנשים אומרים לאמהות על הקריירה שלהם שהם לא אומרים לאבות

כאישה, הייתי יעד לטון של עצות בלתי רצויות שבעלי לעולם לא מקבל. ממה שאני צריכה ללבוש (לצעוק למנהלת חטיבת הביניים על איסור מכנסיים קצרים), לאיזו הבעה הייתי צריכה להיות על הפנים שלי (אההם, חבר'ה ברחוב דורשים ממני לחייך), ועד איך לגדל את הילדים שלי (זאת אומרת… עם מי דיברתי אי פעם מאז שנכנסתי להריון לראשונה?), העצה הבלתי רצויה תמיד זרמה גלוי סביבי ועל בחירות חיי. ובגלל שאני אמא עובדת, לאנשים יש דברים לומר על הקריירה שלי. כי הם כמובן עושים זאת. וכמעט תמיד, הם דברים שלעולם לא היו אומרים למקביליהם הגברים.

באופן כללי, אמהות שומעות דברים פוגעניים יותר מאבות, אז מדוע מקום העבודה צריך להיות שונה? אני שמח שהתפתחנו לנקודה בה אנו לפחות מכירים באי-שוויון בין המינים בעבודה, על סמך מגדר, אבל אני עדיין מרגיש שיש סטיגמה נגדי כהורה עובד שאין לבעלי המועסק פשוט. כלומר למה אני צריך להיות זה שעושה את כל העבודה כדי לנסות להישען פנימה? האם אנשים לא יכולים להציע להתכופף ולעשות קצת מקום?

אבל הדברים מתחילים להסתכל. בתחילת אפריל, מדינת ביתי, ניו יורק, הגיעה להסכם תקציב שכלל הוראות חופשה בתשלום ללא מגדר, מה שהפך אותה רק למדינה הרביעית להסמיך שעובדים ימשיכו לקבל הכנסה כלשהי בזמן שהם נוטים לצרכיו של בן משפחה, כמו יילוד. אז אני מקווה, כשאנחנו מתקדמים על התקדמותם של הורים עובדים, אנשים יפסיקו לומר לאמהות דברים (כמו שהם לעתים נדירות אומרים), על הקריירה שלהם:

"אתה מתכוון לחזור אחרי חופשת לידה?"

בטח, זו אפשרות שחלק מהאימהות בוחרות לצאת לרמפה לאחר שילדתם. כולנו זכאים לשנות את דעתנו, אם אנו יכולים להרשות לעצמנו להוריד את הכנסות משק הבית. אבל מדוע אנשים לא מחשיבים שגם אמהות עובדות וגם אבות עובדים ישעשעו באפשרות להשהות את הקריירה שלהם? האם אנו כל כך מותנים לחשוב שאפשר למדוד את ההצלחה של גברים רק בגבולות העבודה?

"איפה הילדים שלך כשאתה בעבודה?"

אז הקמת הטיפול בילדים היא באחריות האם העובדת? אני לא חושב.

"אתה משאיר את העבודה שלך כדי לבלות יותר זמן עם הילדים שלך?"

מישהו שאל אותי את זה כשעזבתי את עבודתי שנה אחרי שנולדתי ילדתי ​​השנייה. אולי היא הניחה שיש לי את הידיים המלאות בבית, או שאני מרגיש אשם מכדי להשאיר את ילדי לעבוד מחוץ לבית כל יום. העובדה הייתה שקיבלתי עבודה טובה יותר, כזו שגרמה לי להרגיש טוב יותר עם להיות רחוק מהילדים שלי מכיוון שהמופע החדש היה משמעותי יותר לקריירה שלי. דמיין ש! הורה עובד שיש לו מוטיבציה לטפח קריירה שמשמחת אותה! או שזה רק משהו ששמור לחבר'ה?

"האם אתה רשאי לעזוב את העבודה מוקדם כדי להשתתף במשחק / משחק / שיעור טובא של ילדך?"

מדוע נושא הגמישות הוא בלעדי לאמהות עובדות? אל תבינו אותי לא נכון, אני אוהב את הרעיון של התאמת זמן המשרד כך שישקף את צרכי חיינו מחוץ לעבודה, אבל "זמן גמישות" לא אמור להיראות פשוט כמו נשים הדוחקות יום עבודה של 8 שעות לחמש שעות לפני שהן עוברות הקדיש שלוש שעות נוספות לעבודה במשמרת השנייה של ההורות. הזמן הגמיש בעיניי, הוא עניין של ניהול עבודה וחיים באמצעות סדרי עדיפויות, בין אם אתה זכר, נקבה, ללא ילדים או הורה לגזע.

"מה אתה עושה כשאתה צריך לנסוע?"

אף אחד לא שואל את בעלי, כי ההנחה שאני מטפל בילדים כשהוא נמצא בעסק. אבל כשמגיע תורי לבלות כמה לילות, נראה שאנשים שוכחים שבן זוגי הוא בדיוק זה, והוא עולה. אם הייתי הוא הייתי נעלב שאנשים לא חושבים שהוא יכול להתמודד עם זה.

"איך אתה מסביר את הפער הזה בקורות החיים שלך?"

אני כולל את זה מכיוון שעדיין נדיר שאבות מחוץ לרמפה הם המטפלים העיקריים, אם כי מספר האבות שהייה בבית עולה. אם אתה אמא ​​שהייה בבית, ההנחה היא שלא צברת ניסיון חיים יקר כדי להודיע ​​על הקריירה שלך. לא נכון. איכויות מהורות שמעבירות למקום העבודה? ניהול זמן, משלחת, מנהיגות וכישורי תקשורת. אם אתה יכול לפשט מידע כך שגם ילד בן שנתיים יבין אותו, אתה תוספת מבורכת לכל ארגון עסקי.

"זו עבודה טובה לאמא"

אין בדיחה, זה נאמר לי למעשה, בלי אירוניה, בהתייחס לתפקידה של אמי כמורה. אתה יודע, מכיוון שלוח הזמנים שלה שיקף את לוח הזמנים של ילדיה, וכך יכול היה גם לעבוד במשרה מלאה וגם לטפל בנו במשרה מלאה. אלא שזה למעשה לא אפשרי מבחינה אנושית.

"אתה יכול לארגן את חגיגת יום ההולדת החודשית במשרד?"

מדוע, מכיוון שאנחנו יודעים להזמין חדר ישיבות, או מכיוון שמניחים שיש לנו ניסיון לזרוק מסיבות יום הולדת לילד שלנו? אני לא מכיר אבא אחד במשרדי שהתבקש לגלוון כל חגיגה במשרד, אלא אם כן אתה סופר את בריכת הסופרבול.

"בעלך הוא זה עם יתרונות בריאותיים בכל מקרה, נכון?"

ימין. כי הוא צוות ואני פרילנסר במשרה מלאה. אנא אל הנחה את תרומתי לרווחת משפחתי. לא רק שמשכורתי ממלאת תפקיד אינטגרלי בשמירה על קורת גג, אלא שאני מהווה דוגמא טובה למדי לבני ולבתי. אני אוהב לקבל עבודה וזהות, חוץ מהורות. אני יודע שאני לא מתכוון להיות הורה להישאר בבית, ואני יראת כבוד מוחלטת לאלה שכן העבודה שלהם היא הכי קשה, ואני טוענת, הכי חשוב.

"איך אתה עושה הכל?"

אני לא. יש לי בן זוג. והורים. וגם שמרטפות. וקפה. עלינו למחוק את התפיסה הזו של "הכל" - זה פשוט לא ניתן להשגה. אני מתעדף וסדרי העדיפויות האלה משתנים מדי יום. אני מתגעגע לקחת את בתי לשיעור ריקוד מכיוון שאני עובד, ובכל זאת פעם בשנה ביום התצפית של הכיתה שלה, אני ממריא כדי שאוכל להשתתף. אני עושה מה שאני יכול, כשאני יכול. אבל אני אף פעם לא שואף לעשות את הכל. מכיוון שזו רמת שלמות שאנחנו צריכים להפסיק לבקש מאמהות העובדות שלנו - והיא כזו שמעולם לא ביקשנו מאבותינו העובדים.