10 מחשבות שיש לך כשאתה מנסה להרות, ואתה מקבל את התקופה שלך

כשגיליתי שאני בהריון עם בני, הייתי בהלם. לא תכננתי להיכנס להיריון ועברתי אנדומטריוזיס (כך נאמר לי שהסיכוי שלי אי פעם להיכנס להיריון היה מינימלי) ובכן, זו הייתה הפתעה כה גדולה. עכשיו, אני מקווה להרגיש הרבה מאותו דבר. אני מנסה להיכנס שוב להריון וזה לוקח הרבה יותר זמן ממה שקיוויתי או ציפיתי במקור. כל חודש אני חושב שזה יהיה החודש, אבל כשאתה מנסה להרות ואתה מקבל את התקופה שלך, ממשיך לחשוב שהבאה הבאה תהיה "החודש" יכולה להיות, ובכן, קשה.

אני מנסה להישאר אופטימי, באמת. אני גם יודע את מציאות מצבי כאישה עם אנדומטריוזיס וזה מקשה עלי מעט להישאר מלא תקווה. לפעמים, כשהתקופה הארורה ההיא מופיעה, כמתוכנן, אני לא יכולה שלא לחשוב שבני היה סתם פליק נפלא, ולעולם לא אחוות שוב הריון, לידה או לידה או את שלב הילוד. ואז, בלי להיכשל, אני מתחיל להרגיש אשמה, מכיוון שיש כל כך הרבה נשים שרוצות אך אינן מסוגלות לחוות את הרגעים האלה בכלל, ואני מזכירה לעצמי שאני צריכה להישאר אסירת תודה על מה שיש לי, ובתקווה למה שאני יכולה להיות מסוגל לקבל שוב.

אני חושב שזה, לכאורה, אחד החלקים הקשים ביותר לנסות להרות. קשה להישאר מלא תקווה וקשה לא להשוות את מצבך לסיטואציות של אחרים וקשה להעמיד את הדברים בפרספקטיבה מבלי לטפל בכך במחשבות ובתחושות המאוד תקפות שלך. זה פשוט מקבץ של רגשות בלתי נלאים שתמיד מגיעים למוקד כשאתה מקבל את התקופה שלך. למרבה המזל, אני יודע שאני לא לבד וזה אכן מספק לי קצת נחמה. אז, עם זה בחשבון, הנה המחשבות הבלתי פוסקות שמפציצות את מוחי כשהתקופה שלי מופיעה, לא מוזמנות:

"טוב, שטויות"

הייתי כל כך נרגש כשהגיעה התקופה שלי. עכשיו, אני פשוט מאוכזב. אני נהיה עצוב וסופר דום וקשה להישאר אופטימי, להיות כנה. ככל שאני מתקרב ל"זמן התקופה "שלי, כך אני מתחיל להיות מלא יותר תקווה, כאילו אולי התקופה שלי לא תגיע ואני אוכל להגיע לבדיקת ההריון ההיא ותינוק נוסף יהיה בדרך. ואז, התקופה הארורה הזו מגיעה כמתוכנן ואני פשוט עצוב.

"חשבתי שזה יהיה שונה הפעם"

גם אם אין שום הוכחות להפך או שלא עשיתי שום דבר שונה במיוחד, אני תמיד חושב שזה יהיה שונה. אולי לא הייתי מקיים יחסי מין בתדירות גבוהה יותר או עקבתי מקרוב אחר הביוץ שלי, אבל בכל חודש אני חושב "זה החודש." אני משער שאני אופטימי נצחי, או לפחות מעט מזוכיסט.

"אולי יש משהו לא בסדר?"

אני מנסה למנוע ממוחי ללכת ל"מקום האפל "שהוא פסימיות מוחלטת, אבל קשה להישאר בתקווה. כשעובר חודש נוסף ואני מתחיל את המחזור שלי ואני לגמרי לא בהריון, אני מתחיל לחשוב הכי גרוע. אולי אני לא יכול להיכנס שוב להריון. אולי הפעם הראשונה הייתה פלייק נפלא. אולי הגוף שלי לא יוכל לעשות את מה שאני מבקש ממנו. אולי זה פשוט לא נועד להיות.

כאשר המחשבות הבלתי נמנעות הללו דוחפות את דרכן לקדמת התודעה שלי, אני בדרך כלל מתאמץ לדבר עם בן זוגי על כך. אם אני מחזיק אותם בבקבוקים, הם בטוחים להתבטא ולהתרבות ולהתחזק מהתקווה שאני נאחז בה, אז אנחנו מדברים ואני פורש והוא מבטיח לי, ובכן, זה עוזר.

"טוב, אני אמשיך לנסות …"

אולי אחד מציפוי הכסף היחיד שקיבלתי שוב את התקופה שלי הוא שאני צריך להמשיך לקיים יחסי מין. כלומר, הייתי יכול להמשיך לקיים יחסי מין גם כשאני בהיריון, אבל אני בוחר לא להתמקד בעובדה הזו, ובמקום זאת להחליט שאני יכול פשוט לקחת את זה כהזדמנות להמשיך לנסות. ומנסה. ומנסה.

"… ואני יודע שיש לי אפשרויות אחרות …"

אין דרך "נכונה" או דרך "אחת" להיכנס להריון ואני, באופן אישי, אסיר תודה על אותה עובדה בלתי מעורערת. אם ההריון באמצעות יחסי מין לא הולך לעבוד, אני יודע שאני יכול לנסות הפריה חוץ גופית או הזרעה או אימוץ או אחת הדרכים הרבות האחרות שיש לאנשים ילדים. כמובן שרבים (לקרוא: רוב) הדרכים הללו יקרות מאוד, וזו הסיבה שאני מקווה שבסופו של דבר להיכנס להריון על ידי קיום יחסי מין, אבל בידיעה שיש אפשרויות שבן זוגי ואני יכולים לסמוך עליו ובמידת הצורך לחסוך הכסף שלנו עבור, עוזר.

"… אז זה לא נגמר. בשום דרך."

אחרי שחלפה האכזבה הראשונית שלי ואני דוחף את המחשבות השליליות מהראש, אני בדרך כלל מוצא את עצמי מרגיש נחוש. רק בגלל שהתחלתי את התקופה שלי החודש הזה (ובחודש שעבר, והחודש שלפני זה והחודש לפני כן, ובכן, אתה מבין את הרעיון) לא אומר שהניסיונות שלי להיכנס להריון נגמרו. למעשה, זה רחוק מלהסתיים.

"איכס, זה מתיש …"

עם זאת, הניסיון להיכנס להריון בטוח מתיש. כאילו ביליתי את מרבית חיי המתבגרים, הצעירים והבוגרים הצעירים בניסיון לא להיכנס להריון, והנה אני עובד על התחת כדי להוליד בן אנוש אחר. החיים מוזרים.

"התקופה שלי נהגה לתת לי תחושת הקלה"

אני חושב שוב על הימים (ותסמוך עלי, אני לא צריך לחשוב כל כך רחוק) כשהקבלת המחזור שלי הייתה הקלה עצומה. אפילו אחרי שנולד בני ובמשך השנה הראשונה לחייו, הייתי מוקל כשקיבלתי את התקופה שלי כי ידעתי שאני לא מוכן לילד אחר. עכשיו כשאני, ועכשיו כשאני מתקשה להרות, אני כמעט מרגיש אשם על כך שאי פעם אסיר תודה על התקופה שלי. אני יודע שזה לא רציונלי, אבל זה לא הופך את רגשותי לפחות פחות תקפים.

"לפחות אוכל אוכל סושי הלילה!"

אני מדברת על מצעי הכסף בימינו.

"עכשיו, האם זה כרית חימום?"

יש לי אנדומטריוזיס, מה שהופך את התקופות לכואבות ביותר. אני לא יכול (או, טוב, לא מרגיש שאני יכול) לשרוד בלי תרופות נגד כאבים, כרית החימום שלי וזרם קבוע של פרקי ה- Office הישנים. קבלת התקופה שלי אולי לא תהיה מה שאני רוצה כרגע, ברגע זה בחיי וכשאני מנסה ללדת תינוק נוסף, אבל מכיוון שאני מקבל את זה בכל מקרה, אוכל באותה מידה לפנק את עצמי ולטפל בעצמי ולתת לעצמי זמן לנוח. בסופו של דבר יגיע התינוק השני, והזמן לעשות את כל האמור לעיל יהיה מינימלי.