10 לחלוטין ביחס לדברים שאמרתי לעצמי על הזנת פורמולות כשניסיתי להיות האמא המושלמת

הרבה לפני שבני נכנס לעולם הזה, ידעתי שאני רוצה להניק את הזריקה הכי טובה שלי. היה לי חשוב שהניקתי את הבן שלי, מכל הסיבות שרוב האנשים רוצים לתת הנקה: כדי שנוכל להתחבר ויכולתי לחלוק איתו את החוויה הזו והוא יוכל להשיג את החומרים המזינים והגופנים שהוא היה זקוק להם. אבל הייתי משקר גם אם הייתי אומר שהסטיגמה סביב אמהות הנוהגות להאכיל את הנוסחאות לא מגלגלת אם הייתי מנסה להניק את בני. כי נו, זה כן.

לא רציתי להיראות כאם עצלה או אנוכית או רעה. אחרי הכל, פשוט התרגלתי לתווית "אמא" ולא חשבתי שאוכל להתמודד עם מזהה שלילי המחובר אליו. אז ניסיתי להניק ו (למרבה המזל) הצלחתי. הנקתי את בני במשך שבעה חודשים נפלאים, מעייפים, מתישים ולעיתים כואבים.

ואז, פתאום … בני הפסיק לאכול. הוא גמילה מעצמו ולא היניקה עוד. המשכתי לנסות להניק, אבל זה לא עבד. התחלתי לדאוג שבני לא מקבל מספיק חומרים מזינים. נאלצתי לקבל החלטה שחשבתי שכבר אינני צריך להרהר: האם אני הנוסחה מאכילה את התינוק שלי ומסתכנת להראות כמו אמא עצלנית, אנוכית, רעה (למרות שאני הגיונית יודעת יותר טוב)? או האם אני ממשיך לנסות להניק ולהסתכן בבני יורד במשקל יקר?

מסתבר שההחלטה (למרות ששוברת לב מבחינתי) הייתה גם היא קלה. זה גם גרם לי להתמודד עם עצמי והשקרים הרבים שסיפרתי לעצמי על הזנת פורמולות; השקרים שגרמו לי להרגיש נהדר (ולעתים כמעט צדקני) לגבי החלטתי (ויכולתי) להניק.

אז בשם השקיפות, האהבה העצמית והכנות, הנה 10 הדברים הבולטים לחלוטין שאמרתי לעצמי על הזנת פורמולות בזמן שהייתי עסוק מדי בניסיון להיות האמא המושלמת. הגיע הזמן שאמהות יחתכו את הזבל, ונתחיל להיות נחמדות יותר לעצמנו (וזה לזה).

האכלת הפורמולה עצלנית

אני לא יודע למה נתתי לעצמי לחשוב שלקום מהמיטה, להכין בקבוק ולהאכיל את ילדתי ​​באמצע הלילה פירושו שהתעצלתי. אין שום דבר עצלן בהכנות לפורמולה להאכיל את ילדכם. תבטח בי. אין שום דבר עצלן בלהאכיל את הילד שלך.

הילד שלי לא משיג את מה שהם צריכים

כשבני הפסיק להניק, הייתי משוכנע שגופו הזעיר יתעצם כתוצאה מכך שהוא לא הצליח להשיג את החומרים המזינים להם הוא זקוק. כמובן, זה לא היה נכון כלל; תינוקות מקבלים תזונה מספקת לחלוטין, מדהימה מהפורמולה. במיוחד בהתחשב בהרבה פגים שיש להאכיל אותם בפורמולה, והם (או לפחות רבים מהם) גדלים להיות גדולים וחזקים ובריאים בדיוק כמו תינוקות יונקים. הפורמולה עדיין תעניק לילדכם את הוויטמינים והחומרים המזינים שהם צריכים.

תינוקות פורמולה פד לא כל כך חכמים

אם הילד שלי לא יהיה חכם ככל שיכול להיות, זה בגלל שהוא לא למד ולא שם לב בכיתה או בגלל שעסקתי בו בצורה ממשית. זה לא יהיה בגלל שאכיל אותו בפורמולה. כל כך פחדתי שאחרי שבעה חודשים של הנקה המוח של הילד שלי יפסיק להיווצר כמו שצריך כי הייתי צריך לתת לו פורמולה במקום חלב אם. כלומר, איזו מין אמא אני באמת? הוא לא יוכל להוסיף או לחסר או להכפיל ואנחנו יכולים פשוט להמשיך ולשכוח מהקולג '!! (כן, כמו שאתה יכול לדמיין, הייתי מקופחת משינה כשרקיתי את רוב המחשבות האלה)

אם אני נוסחה להאכיל אני מוותרת

הבושה שליוותה האכלת בקבוקים בהחלט גורמת לי להאמין ש"וויתרתי "על ההנקה. אמרתי לעצמי שאני צריך להתאמץ עוד קצת, קצת יותר קשה; בעצם גווע ברעב של הילד שלי, הכל בגלל שהוא סיים מניקה ולא רציתי להיות. לקח לי הרבה זמן להבין שלא ויתרתי על שום דבר. אני עדיין דואג שלילד שלי יהיה את החומרים המזינים שהוא צריך. לא ויתרתי על האכלת הילד שלי וזה כל מה שחשוב.

אני לא אוכל לקשר עם הילד שלי

כן, זה פשוט לא שטוח. היו לי שבעה חודשים של זמן מליטה בהנקה, ועוד חודשים ארוכים של זמן מליטה בקבוקים, ואני יכול לומר לך שהם לא היו כל כך שונים זה מזה. עדיין החזקתי את ילדתי ​​בזרועותיי, עדיין הסתכלתי בעיניו הגדולות והחומות כשהאכלתי אותו, ועדיין נישקתי את ראשו של ראשו ושרתי לו שירים שקטים (off-key, אכפת לך). האכלת הילד שלך היא חווית קשירה, ללא קשר לאיך אתה עושה את זה.

אם אני נוסחה ניזונה, אני אנוכי

אין שום דבר אנוכי בלהאכיל ולקיים אדם אחר. תבטח בי. האם אהבתי להחזיר חלק מגופי במקום שהילד שלי יתקשר לזריקות ויניק לי את הציצים בכל פעם שהוא היה צריך? בטוח. האם הרגשתי אשמה למחצה שהוקלתי מעט, למרות שגם עצבתי לראות שזמן ההנקה שלנו נגמר? אתה מתערב. אבל הרעיון שצריך לגרום לאישה לחוש אנוכיות על כך שהיא לא מוותרת על גופה כל הזמן, בכל מקום ובכל מקום, היא מגוחכת. אין שום דבר רע בלשמח לשמוח על בעלות מלאה על עצמך. אתה לא אנוכי לאכילת בקבוקים. את רק אמא, מאכילה את הילד שלה.

הילד שלי יחלה לעתים קרובות יותר

גם לא נכון. בעוד שהנקה אכן נותנת לילדך נוגדנים חשובים המסייעים להם להילחם בזיהום, אני יכול לומר לך שאחרי שהפסקתי להניק את ילדתי ​​והתחלתי להאכיל אותו בבקבוק, הוא לא חלה פתאום. לאמיתו של דבר, הבן שלי טרם עבר דלקת אוזניים כלשהי, והוא לא היה חולה עד שהיה בן 19 חודשים.

הילד שלי יפתח אלרגיות

על פי נתוני מינהל המזון והתרופות, אין גורם ידוע לאלרגיות למזון. ישנן כמובן המון תיאוריות, אך איש אינו יודע בוודאות. העניין הוא שאם אף אחד לא יודע, אתה בהחלט לא, אז אל תקפוץ על הרכבת ופנה לצומת ההנחה. יש המון תינוקות שהניקו באופן בלעדי, ועדיין סובלים מאלרגיות למזון; יש המון תינוקות שאוכלו בפורמולה באופן בלעדי ואינם עושים זאת.

אני מזניח / מתעלל בילד שלי

האם אתה מאכיל את ילדך? האם אתה אוהב את ילדך? האם אתה מוודא שלילדך יש את כל מה שהוא צריך, כולל ובעיקר אוכל? ואז לא, אתה לא מתעלל או מזניח את הילד שלך בכלל.

אני כישלון כאם

אני אפילו לא יכול להגיד לך כמה פעמים חשבתי את המחשבה כהה מאוד, חסרת רחמים, מאוד לא נעימה, במיוחד כשכבר לא יכולתי להניק את הילד שלי. תמונות של נשים יפות, בעלות מראה אמהי, שהניקו את הילד שלהן בשיערן הארוך וסוג כלשהו של הילה קלה סביב הראש שלהן, היו מהבהבות מולי כשהתקן בקבוק לבני הבוכה. הרגשתי מובס ופחות. הרגשתי שבני יהיה טוב יותר עם אישה אחרת, שיכלה להניק אותו עוד.

אבל האמת היא שאיש לא יכול להיות האם שבני זקוק לה, חוץ ממני. אני אמא שלו והוא הבן שלי וזה בדיוק ככה. אם אני אוהב אותו ודואג לו ומאכיל אותו ומספק לו את כל מה שהוא צריך - פיזית, רגשית, נפשית ואחרת - אז אני לא נכשל כאמא. אני מה שהבן שלי צריך להיות. האם אתעסק ואעשה טעויות ולעשות את הדבר הלא נכון מדי פעם? כן. כמובן. דרך לא פעם. אבל האם אי פעם נכשל? לא.