עשרה דרכים אני מבוישת על ידי עמיתים לעבודה ללא ילדים

נראה כאילו לא משנה איזו בחירת חיים אישה עושה, היא לא יכולה לנצח. נשים שבוחרות לא להביא ילדים לעולם לא יכולות לנצח, ואמהות לא יכולות לנצח. אמהות להישאר בבית לא יכולות לנצח, ואמהות עובדות ממש לא יכולות לנצח. כאמא עובדת, נאמר לי שאני מזניחה את הילדים שלי, שלעולם לא אוכל לסיים את הכל, ואז, בעבודה, אני כל הזמן מתביישת מאמא על ידי עמיתים לעבודה ללא ילדים. אז כן, "ניצחון" לא ממש מרגיש כמו אפשרות מציאותית בימינו.

לפני שהפכתי לאמא הייתי מאוד מונע בקריירה. לקחתי זמן ליצור קשרים עם עמיתים ועם לקוחות. עשיתי שתייה אחרי העבודה, מסיבות קוקטיילים, אירועי רשת ומפגשי קפה. מעולם לא לקחתי הפסקות צהריים ולעיתים רחוקות לקחתי ימי מחלה. כתוצאה, באמת שלא היה לי מושג עד כמה חיי ישתנו לאחר שילדתי ​​ילדים וזה אכן השתנה, באופן דרמטי. לפתע, נאלצתי לתכנן כיסוי לחופשת לידה ולדאוג שיש לי מספיק חופשת מחלה כדי לכסות מחלות בלתי צפויות ברגע שחזרתי למשרד. הייתי צריך לתכנן טיפול בילדים, שאיבה, נסיעות קדחתניות ומינויים של רופאים. הייתי צריך ללמוד ללהטט 100 כדורים בבת אחת, ובמקביל להישפט על ידי חברי לעבודה ללא ילדים.

זה כואב. זה הרגיש משפיל. זה גרם לי לשאול אם עשיתי את הבחירות הנכונות לגבי הקריירה והלידה שלי, האם אוכל לעשות את הכל, או אם בכלל צריך לנסות.

אני יודע שהשיפוט שלהם הוא חלק מחוסר ידע וניסיון, חלק מהנטייה של התרבות שלנו לבייש נשים ואמהות, ואולי אפילו חלק קנאה. בלי קשר למניעים שלהם, בושה מאמה צריכה להפסיק. אנשים הם עדיין אנשים כשהם חוזרים מחופשת לידה או מאימוץ. ברצינות. הם עשויים לפעמים לפרוס קצת יותר את חולצותיהם, או שיצטרכו לקחת יום מחלה מדי פעם. תתגבר על זה.

כשהייתי בהריון

זה נראה כמו ברגע שהכרזתי על ההיריון הראשון שלי, מייד קיבלתי הערות לגבי לקיחת "מסלול האמא" לקריירה שלי. כאילו לאמהות עובדות לא אכפת מהקריירה שלהן או לא יכולות להיות נהדרות בעבודות שלהן. זה גרם לי להרגיש כל כך רע שממש הסתרתי את ההריון השני שלי עד שהתחלתי להראות באופן דרמטי. זה עתה קיבלתי קידום בעבודה, ואנשים היו עצורים על כך שאני אקח חופשת לידה כל כך מעט אחרי שעברתי בסולם. ג'רקס.

לנטילת חופשת לידה

זה מספיק גרוע שמדיניות חופשת לידה בארצות הברית מבאס, אבל התביישתי כל כך על שיצאתי חופשה בשתי הפעמים. כשהייתי בהריון עם בתי, עבדתי בארגון לבריאות נשים, ואני עדיין זוכר שהלכתי למנכ"ל, מכיוון שמנהל משאבי אנוש אמר לי שאם "בחרתי" לצאת למנוחת מיטה, הייתי צריך לחזור מוקדם מחופשת לידה, למרות שנשארתי הרבה חופשות והצעתי לצאת לחופשה ללא תשלום. אני לא מתביישת לומר שבכיתי.

כשהילדים שלי חולים

אין כמו להגיד למישהו שהילד שלך חולה ולשמוע את השאלה "שוב?" בזלזול ובגועל. כל האמהות ראויות לקחת ימי מחלה כדי לטפל בילדיהן, מבלי להתבייש או להרגיש כאילו הן נכשלות. מדיניות חולים למעונות יום קיימת מסיבה כלשהי, גם אם הן מעצבנות (החום של ילדתי ​​נעלם לעתים באופן מסתורי כשהגענו הביתה), אבל אפילו התביישתי כשבני היה בבית חולים עם דלקת בדרכי הנשימה.

כמו כן ראוי לציין, אם יש לי קיא בחולצה (או בשיער), אנא הודע לי ואל תעשה לי קשה.

כאשר לוקחים הפסקות שאיבה

לאחר שחזרתי מחופשת הלידה לאחר לידתו של בני, ניסיתי לעשות את כל הדברים האחראיים: בדקתי עם משאבי אנוש לגבי שאיבת שטח (במשרד שלי) ומדיניות. השגתי שלט "אל תפריע" לדלתי וביקשתי מקרר מיני קטן בו אוכל לאחסן חלב במשרדי. אחד העובדים שלי, שידע היטב מה קורה במשרדי, דיווח לי למפקח שלי על כך שהפסק תכופות והיה בלתי נגיש עבורה. כן, אין מילים. (ובכן, יש, אבל אלה "מילים רעות" שאני עובד עליהן לא להשתמש בסביבתי. לא משנה מה.)

כשאני עובדת מהבית

בניגוד לאמונה הרווחת, כשאני צריך לעבוד מהבית בגלל שהילד שלי נשלח לביתו חולה מבית הספר או שיש לו יום חופשה, אני למעשה עובד. אני אדם אחראי ומנסה להתעלם כשאתה מגלגל עיניים ומשתמש בציטוטים אוויר סביב הביטוי "עובד מהבית". פשוט עצור.

כשאני לא יכול להשתתף באירועי ערב או לעבוד שעות נוספות

בעבודתי האחרונה אמרו לי ללמד צוותים חדשים והדרכות להתנדב בשעות הערב והסוף השבוע. כשהתלוננתי בפני הבוסית שלי נטולת הילדות, היא אמרה ממש, "אסור שתשתמש בהורות יחידה כתירוץ. לכולנו יש דברים שאנחנו מעדיפים לעשות." תהיתי בנימוס אם היא תשלם עבור הבייביסיטר שלא יכולתי להרשות לעצמי.

כאשר אני בעצם לוקח הפסקות צהריים וימי חופשה

כל אחד צריך לקחת את הפסקות הצהריים וימי החופשה שלהם. כולם. להעיר הערות קטנות עליי בעשיית דברים המוגנים על ידי החוק, המאפשרים לי לטפל בעצמי, זה מיותר לחלוטין.

כשהם מכנים אותי "מגדל"

קריאת שמות היא כל כך לא בשלה. הפעוטה שלי בת 4 יודעת זאת. הזהות שלי כאישה וכאדם לא נפסקה כשהייתי ילדים. זו הסיבה שאני מנסה לא לדבר על הילדים שלי בעבודה.

כשהם לא מזמינים אותי שוב

אני לא תמיד יכול לומר, "כן", אבל אמא אוהבת יין, קוקטיילים ותמרים קפה עדיין. בבקשה המשיכו לשאול. ואם אני מקבל, אנא אל תשפוט אותי על כך שהייתי לוקח לילדי חופשה מהילדים שלי. ברצינות. זו הסיבה שאמהות לעולם לא יכולות לנצח.

כשהם מתלוננים על חייהם

החיים אינם תחרות של מי שהדבר גרוע יותר. אני מבין שהכאב הוא יחסי, אבל אם אצטרך לשמוע עוד עשרה ומשהו לעבודה מתלונן שהיא לא הספיקה לישון בגלל שהיא יצאה לשתות, או להשוות את הכלב שלה עצוב לילד שלי בטיפול, אני עלול לדקור את עצמי בעין.

אם אתה לוקח את זה לשלב הבא ואומר "אם רצית לישון בלילה, למה בכלל יש לך ילדים?" אני פשוט עלול לדקור אותך.