תוכן עניינים:
- כשאני נרדמת בזמן שאני מאכיל אותה
- כשהוא קנה לי מתנה
- כשהיא מכניסה את עצמה למיטה
- כשהיא אמרה לי שהכל יהיה בסדר
- כשראיתי אותם בקו הסיום
- כשהייתי חולה מדי כדי לטפל בהם
- כששאל אותי אם אני זקוק לחיבוק
בתרבות שלנו לקדושת המוות של אמהות, אומרות לאמהות כל הזמן לשים את הצרכים של ילדינו בראש ושהצרכים שלנו לא חשובים. אני אגיד לך סוד: אמהות טובות מעמידות את עצמן ראשונות. הם יודעים שהם צריכים לדאוג לעצמם קודם אם הם רוצים לטפל טוב בילדיהם, אבל קשה להאמין למסר ההוא כאשר מרבית הקולות, מחוץ ובתוך הראש שלנו, מטביעים אותו. בכמה הזדמנויות נדרש מהילדים שלי להזכיר לי שאני צריך קודם כל לטפל בעצמי.
למדתי שהורות היא לעתים קרובות כמו לרכוב על מטוס ולגרום לכך שהבקתה תאבד לחץ שוב ושוב. כאשר מסכות החמצן נופלות מהלוח על התקרה, אם לא תשים תחילה את המסכה שלך, סביר להניח שתאבד את ההכרה לפני שתעזור לכולם. ואז, כמובן, אף אחד לא ישרוד. אתה צריך לדאוג לעצמך לפני שתוכל לטפל כראוי בילדיך, מה שאומר לפעמים לשים את עצמך במקום הראשון, גם אם זה מרגיש מוזר ואנוכי.
זה לא קל. זה התחיל לשרוף אותי לחלוטין בעבודתי האינטנסיבית, שם עבדתי במקרה עם ניצולי טראומה והטפחתי על חשיבות הטיפול העצמי בפני הלקוחות והצוות שלי על בסיס יומיומי, להבין שטיפול עצמי אינו סתם רעיון טוב; זה הכרחי להישרדות. ברגע שעברתי את הרעיון שטיפול עצמי אינו אנוכי, הפכתי לאמא טובה בהרבה.
אל תבינו אותי לא נכון, לפעמים זה מרגיש לא בסדר ובפעמים אחרות אנשים שופטים אותי לגמרי (גם בשקט וגם בפני), והילדים שלי לא תמיד מבינים למה אמא צריכה הפסקה. עם זאת, אם אתה יכול לעבור את הטיול הראשון של מעון היום הדומם או לישון לילה במיטה שלך, זה כל כך שווה את זה.
כשאני נרדמת בזמן שאני מאכיל אותה
אפילו לטובנו מאיתנו יש רגעים שבהם אנו מאבדים לחלוטין את השטויות שלנו. בקיץ האחרון היה לי אחד מאותם רגעים. היה לי היפרמזיס גרווידארום. הייתי עייף, פחד, מכאבים והקאתי בפעם העשירית באותו היום. התייפחתי על הספה ושמעתי את בתי חורגת בת 10 שואלת את בעלי אם אני הולך להיות בסדר. הבנתי שאני צריך לאחד את הלימודים שלי, לפחות מול הילדים.
כשהוא קנה לי מתנה
בני מנסה כל הזמן לדאוג לאחרים, במיוחד לי. בחלק מהימים אני חושב שגורם לי לחייך זו המטרה היחידה שלו. זה גורם לי במקביל להרגיש טוב ואשם. אני אמור לטפל בו, ולא להפך. לעולם לא אשכח את הפעם הראשונה שהוא קנה לי מתנה בכספו. שקית ממתקים. רק כדי לגרום לי לחייך. #מרגיש
כשהיא מכניסה את עצמה למיטה
השינה תמיד הייתה תקופה מלחיצה במשפחה שלנו. אני זוכר את הפעם הראשונה, כמה ימים לפני יום הולדתה החמישי, שהבת שלי הציעה להכניס את עצמה למיטה כדי שאוכל להניח את אחיה התינוק למיטה ו"לא צריך לדאוג לה ". זה היה קסום.
כשהיא אמרה לי שהכל יהיה בסדר
אני זוכר לילה שבועות ספורים אחרי שעזבתי את בעלי לשעבר. בכיתי בחדר שלי והרגשתי חסר תקנה וחסר אונים לחלוטין. בתי, שהייתה אז פעוטה בת 4, זחלה איתי במיטה ואמרה לי לא לדאוג ושהכל יהיה בסדר.
כשראיתי אותם בקו הסיום
לפני מספר שנים אחרי שנולד בני, החלטתי להתאמן לחצי המרתון הראשון שלי. נדרשו הרבה בוקרים מוקדמים, ארוחות צהריים ומאוחרות בערבים, והקריב זמן עם ילדי ובעל כדי לעמוד ביעד שלי. חצי מרתון אחד הפך ליותר מחצית מרתונים, ובארבעת החודשים הראשונים של 2016 רצתי אימונים של 600 מיילים למרתון מלא. אני זוכר שהרגשתי אשם על כך שלקחתי זמן לאימונים. ואז ראיתי אותם מריעים לי. לעולם לא אשכח את הרגע הזה, או את מראה ההתרגשות והגאווה על פניהם. כן, הכל היה שווה את זה.
כשהייתי חולה מדי כדי לטפל בהם
היו כל כך הרבה פעמים שהחיים הדביקו אותי, והפכו אותי חולה, עייף או מודע מספיק כדי לטפל במשפחתי. למדתי שכשאני דואג לעצמי תחילה, הזמנים האלה פחותים והולכים יותר ביניהם.
כששאל אותי אם אני זקוק לחיבוק
GIPHYעלי להודות בביישנות שלא הייתי כל כך טוב בטיפול עצמי בזמן האחרון. אני בהריון והחודש האחרון היה כל כך עסוק בחגים, בילוי בית ספר ואורחים בבית. לא לקחתי מספיק זמן לעצמי והגזמתי בזה ברצינות. באופן לא מפתיע, אני חולה.
בדיוק הבוקר, הבן שלי בן ה -4 נכנס לחדר שלי ושאל אותי אם אני זקוק להתכרבלות ואם הוא יכול לעזור לי להרגיש טוב יותר. תמיד, אהובתי.
מגיע לי שאשים את עצמי ראשונה, וכך גם כל אם חד הורית (ואדם, לצורך העניין) על פני כדור הארץ. אז תודה על התזכורת והגשת לי את מסכת החמצן שלי, ילדים. אתה באמת באמת מדהים.
