תוכן עניינים:
- כשהיא הופיעה ממש
- כשאמי הצנועה לא הסמיקה
- כשהיא התייצבה לי ולתינוק שלי
- כשהיא יצרה את זה אז לא הייתי צריך לדאוג
- אז תודה, אמא
כדור חדש של אמהות, אנו שומעים לעתים קרובות כמה טוב להיות סבא וסבתא מאשר הורה (לעיתים קרובות מההורים שלנו). האמת, ההורות לא נגמרת כאשר ילדיך הבוגרים יולדים. כהורה אתה עדיין צריך להופיע לילדים שלך, במיוחד כשיש להם ילדים. עובדה זו מעולם לא הייתה יותר ברורה לי מאשר כשאמא שלי התייצבה אלי במהלך הלידה והלידה שלי. אני לא יכול לדמיין שקל לאמהות להישאר ברמת ראש ונוכחת במהלך לידות נכדיהם. זה עולם אחר לגמרי מאשר ילדים לילדים שלך, והם צריכים לדאוג לילד שלהם ולנכדתם, אבל אמא שלי התמודדה עם זה כמו אלופה מנוסה.
אני מתאר לעצמי שיש הרבה דרכים שונות שאמהות יכולות להופיע לקראת לידת נכדיהן. במקרה שלי, לקראת לידת בכורי, מערכת היחסים שלי עם אמי הייתה על קרקע מאתגרת ולא וודאית. זמני לחץ היו קשים מבחינה היסטורית ביחסיי עם אמי, כך שזה היה מצער שהייתה כמות עצומה של לחץ בשנה שקדמה להולדת ילדתי הראשונה. באותה שנה סיימתי את לימודי התואר הראשון, התחלתי לעבוד עם ניצולי אונס, נאבקתי בדיכאון קשה, איבדתי בית לעיקול ועברתי לדירת סטודיו זמנית עם בן זוגי בן שבע שנים (ושני החתולים שלנו). אפילו במקרה הלא סביר ששנת אמי הייתה ללא לחץ, זה המון דבר לכל מערכת יחסים בין אם לבת.
ועדיין, למרות כל הסיכויים והראיות שהיו מצביעים על תוצאה מנוגדת, כשזה הגיע לזה, אמי הגיעה.
כשהיא הופיעה ממש
אמרתי לך שאמא שלי היא מספרת סיפורים פנטסטית, לא? ובכן, מאז לידתה של בתי לילי, אמי מספרת סיפור אקסטרווגנטי על מיהרה במורד הר מלא שלג, מטורפת למחצה מדאגה לבתה היחידה ולנכדה הראשון. בסיפור הזה, כשהיא מגיעה לבית החולים, אחות מביאה אותה לדלת חדר הלידה ונכנסה לראות אם זה בסדר לאפשר לאמא להיכנס.
בשלב זה כנראה הייתי במעבר.
אמי שומעת בקצרה קטעים של נשבע וולגרית כשהדלת נפתחת. כשהאחות חוזרת, כמו שאמא מספרת, פניה לבנים כסדין והיא נמרצת. "אממ, כנראה שהמטופל לא מקבל מבקרים." אמי צוחקת, גאווה מתפיחה את ליבה על הבת הרעה שעדיין ניתן לשמוע אותה מהצד השני של הדלת.
כשאמי הצנועה לא הסמיקה
אמי כבה את האור כדי להחליף בחדר במלון משותף כשהייתי בת 13. היא הסמיקה כשאני הייתי מחליפה חזייה בסלון כשהייתי בת 16 וזה שוב רק שנינו.
אותה אישה התקלחה איתי והחזיקה אותי כאשר רגלי היו חלשות מדי ובגביי היו יותר מדי התכווצויות. היא עזרה לי לעבור את המעי הראשון אחרי לידה (אל תצחק, הדברים האלה עזים). היא אפילו לימדה אותי לנגב ולשטוף את התפרים הנקבים שלי כדי שלא שלפתי אותם. הכל עם תלונה או סומק לא מעטים.
כשהיא התייצבה לי ולתינוק שלי
הילד הראשון שלי נאלץ לשהות חמישה ימים בפגייה בגלל שהיא בלעה מקוניום בדרכה החוצה. היה לה חור בריאה, הם נאלצו להזרים את בטנה והם נאלצו לנקז אוויר מחלל החזה שלה. עם זאת, היא הייתה תינוק לידה מלאה. התכוונתי להניק אותה (הערה צדדית: אם הייתי יודע אז מה אני יודע עכשיו על הסיכונים של רעב, הייתי עושה כמה בחירות שונות). עם זאת, בנסיבות שהן היו, צוות הסיעוד סירב לאפשר לבן זוגי ואני לאסוף את התינוק.
כן, אני יודע, זה נשמע מגוחך לחלוטין, התינוקת שכבה שם והתקיימה על מי סוכר וריבוי IV בזמן שהחלב שלי כאב להיכנס והם לא נתנו לי להאכיל אותה. הייתי עומד מעל העריסה שלה, דם מחלחל דרך כרית הלידה שלי ופשוט בוכה. הייתי מחזיקה את היד של התינוק שלי והיא הייתה בוכה.
ברגע פתטי אחד כזה אני חושב שהתחננתי בפני האחות שתניח לי להרים את לילי. שאלתי אותה מדוע אם הילד שלי יוצא מהיער הפתגם (כלומר לא עוד תבנית עוגה) אני לא יכול להתחיל להאכיל אותה. זה היה יומיים לחייה של לילי. האחות אמרה משהו בכך שמדובר במדיניות NICU וראשה של אמי נורה בתקרה.
"בשביל לבכות בקול רם! זה מגוחך! התינוק הזה זקוק לאמו!" מעלה היא הרימה את לילי מהעריסה ודיפה את שדי אל פיה.
אמי, שהייתה גיבור ילדותי, מעולם לא הייתה מושלמת יותר בעיניי.
כשהיא יצרה את זה אז לא הייתי צריך לדאוג
הלידה הראשונה, למרבה המזל, הייתה לא מעט יותר אינטנסיבית מהשניים הבאים. אולי חלק מזה הוא התפיסה שלי. ללא ספק חלק מזה הוא שבשני המקרים יכולתי להשאיר את ילדתי הנוכחית עם אמא שלי בלי לדאוג בזמן שילדתי עם בן זוגי לצדי.
הלידה האחרונה שלי הייתה באפריל 2016. שלושה שבועות לפני תאריך היעד של התינוק, אושפזתי במפתיע בבית החולים בגלל רעלת הריון חריפה. אמי, שוב, מיהרה במורד ההרים הבוגדניים המכוסים השלג בהתראה של רגע. שוב, היא הפילה הכל כדי לבחור את ביתנו אז בן 6 ו -4 מבית החולים. היא טיפלה בהם, לקחה אותם לבית הספר, התמודדה עם כל השאלות הבלתי ניתנות לטיפול אם אמא שלהם תהיה בסדר, ועשתה את כל הכביסה שלנו. זה היה חמישה ימים, בלי שאלות.
אנשים, הילדים שלי מדהימים אבל הם קומץ. זה הישג עבורנו על בסיס קבוע וזה היה הישג עבור כל אחד. כדי לעשות את כל מה שהשיגה, היא נאלצה לנהל משא ומתן על אישור מיוחד ממחוז בית הספר שלה לנקיטת נתח זמן פנוי לא מתוכנן ממש לפני הפסקת בית הספר (אין-אין-ענק בחינוך). אני בטוח שיש מהפך עוד יותר שזה גרם לחייה שמעולם לא סיפרה לי עליהם. אבל היא עשתה את זה.
כתוצאה מכך, לא הייתי צריך לדאוג לילדיי בזמן שנדחפתי, דחפתי, נבדק ובסופו של דבר הושרשתי. בהחלט הייתי צריך אחרת. ההקרבה שלה אפשרה לבן זוגי להיות איתי במקום עם הילדים שלנו בזמן שהבאתי את ילדנו השלישי והאחרון לעולם.
אז תודה, אמא
כנראה שלעולם לא אמצא זמן להודות לך מספיק על כל מה שעשית למעני. הרשימה הספציפית הזו עוזרת לי לראות את טווח ההגעה המרחיב והבלתי נתמך של אהבת האם. תודה שהראית לי.
