תוכן עניינים:
אני אוהב טלוויזיה וסרטים. תמיד יש, ואני מניח, תמיד יהיה. כהורה, טלוויזיה היא אחד התחביבים הבודדים מחיי הטרום-הורים שאני עדיין יכול להתמכר אליהם באופן קבוע (אחרי השינה, כי דרמות ילדים ו HBO אינן שילוב טוב). סרטים, ובכן, אני לא זוכה לראות אותם כשהם יוצאים, אבל בדרך כלל אני מתקרב לזה. אבל עכשיו כשאני הורה אני רואה מדיה בצורה אחרת, בעיקר קומדיות וקומדיות, שלרוב מרוכזות במשפחה. מכיוון שהתארים התקשורתיים של גידול ילוד שגויים לחלוטין. כאילו, כך, כל כך טועה בצחוק.
ואני מבין את זה! אני לא מבקש חבורה שלמה של שינויים כי ההורות, לרוב, אינה זוהרת וסובבת הרבה מונוטוניות ושגרה. ואפילו הדברים שההורים מוצאים אותם מרגשים או מהנים בפראות הם כנראה לא מרגשים ואינם מהנים למי שאין לו גם ילד מעורב ישירות. כאילו, אני צופה בקביעות בווידיאו של ילדי (כיום 3 ו -6) כילודים, אבל אני לא מתכוון להעביר אותו לאיזו פאה גדולה בהוליווד, כמו "זה מדהים! אנשים הולכים לאהוב את זה! בערך דקה בעוד הם מתעטשים וזה היסטרי."
אז כן, הגיוני שחיי יילודים / תינוקות אינם מתוארים במדויק בסרט. ובכל זאת, זה מצחיק לראות, כמי שהיה שם, כמה דרכים רבות הפאות הגדולות בהוליווד הצליחו לדפוק אותה.
ה"יילוד "הוא למעשה בן 6 חודשים …
זה אולי הדבר האכזרי ביותר שתוכניות הטלוויזיה עושות לנו. מכיוון שאם תינוק לא הופך באורח קסם לתלמיד כיתה ג 'מחניק בעונה, הם מתמהמהים במצב תינוקות ניידים, לא מילוליים, מקסימים ומעורערים לנצח. (אם המופע הוא סרט מצויר זה בולט אפילו יותר. חבר'ה, מגי סימפסון הייתה בת 1 מאז 1987.) לא כך היא מתנהגת בפועל. למעשה, התמונה שלמעלה קרתה הרבה יותר מהר ממה שאי פעם יכולתי לדמיין. הם לא נשארים מעט כל כך הרבה זמן. שוב הטלוויזיה שיקרה לי.
בדוק את סדרת הווידיאו החדשה של רומפר, Bearing The Motherload , בה הורים לא מסכימים מצדדים שונים של סוגיה מתיישבים עם מתווך ומדברים כיצד לתמוך (ולא לשפוט) את השקפות ההורות של זו. פרקים חדשים משודרים בימי שני בפייסבוק.
