תוכן עניינים:
בערב אחרי ההתרחבות וההמצאות (D&C) שהסירו את מה שנשאר מההפלה שלי, ישבתי עיניים מאומצות על הספה שלנו עם פח אשפה בחיקי. אני זוכר את התכווצות שקית הניילון ואת הטשטוש מדמעותי. אני זוכר שבעלי דיבר עם אביו בטלפון על מה שעברתי, במרחק שהוא חשב שימנע ממני לשמוע אותו. זה לא עשה זאת. אני זוכר שהיו גם כל כך הרבה דברים שהייתי צריך אחרי ההפלה שלי. פשוט הייתי מבועת מכדי ממש לבקש אותם.
בעלי ואני תכננו להרחיב את המשפחה שלנו. בתנו הייתה אז בת שנתיים, ורצינו לתת לה אח. התפיסה שלה, ההיריון והלידה שלה היו כה קלים, מעולם לא עלה בדעתנו שהריון של ילד שני יהיה שונה. הלוואי שיכולתי לחזור ולספר לעצמי המיוחל להיות מוכן; לגנוב את נחישותך; לנסות כמיטב יכולתך לתמוך בעצמך על מה שעומד לבוא.
ניסיתי להיכנס להריון במשך חודשים לפני שסוף סוף ערכתי את בדיקת ההיריון החיובית בידי. באותו יום קסום בקושי יכולתי להכיל את ההתרגשות שלי. מפוצצים משמחה, בעלי ואני קבענו ארוחת ערב של יום ראשון בערב בכדי להודיע על החדשות. לא הקדשתי מעט התכווצויות ואי נוחות קלות שחשתי כי באותו לילה משמח היינו מאושרים.
ההתכווצויות הקשות ואי הנוחות שככו והלכתי לפנות לרופא שלי כדי לאשר את ההיריון. מבחן ההיריון הביתי היה נכון - הייתי בהריון. לא חלמתי את זה, או דמיינתי את זה, ובעלי צדקנו לחגוג את זה עם חברים ובני משפחה. מיד התחלנו לדון בשמות, מושכים את כל מוצרי התינוקות שארזנו לארגזים ושמרנו באחסון, ותכננו תכניות לעתידנו כמשפחה בת ארבעה נפשות.
ואז ההתכווצויות חזרו והרופא שלי קבע אולטרסאונד מיידי. הנחתי עם הגב אל השולחן הקור והלא מרגיש, ובמשך חמש דקות מוצקות איש לא אמר מילה. "זה התינוק שלי?" שאלתי. הטכנאית עברה בשלווה לאזורים שונים בבטן, אך שתיקתה דיברה כרכים. לפני שהיא הכניסה אותי לחדר הפינתי האחורי - זה הכי רחוק מהאחרים - ידעתי. שמתי לב כיצד תלתה את ראשה ונמנעה מכיווץ עיניים. יכולתי לחוש את המשקל הפתאומי של אהדה וחמלה, כשאמרה לי שהרופא יהיה ממש בסביבה, סוגר את הדלת מאחוריה. הרגשתי פגיע ומבולבל. בתי הייתה איתי - מוכנה לחגוג את אחיה החדש - וגם היא נראתה כמי שמרגישה את השינוי הפתאומי במצב הרוח.
ברגע שהדלת נפתחה ולפני שהרופא אמר מילה, הוא הניח יד לכתפי ואני ידעתי. הוא לא היה צריך לומר לי שלב המפרץ שלי הפסיק לפעום. ידעתי שאין שום דבר שמישהו יכול לעשות, אבל הידע הזה לא מוחק את הכאב של האובדן עצמו, או איך הוא מרגיש לעבור את המו"פ. גם לא לקח יום לרפא. לא שבוע ולא חודש. עברו שמונה שנים בספטמבר הקרוב, ואני עדיין נושא איתי את הפצע של האובדן ההוא.
כמה שנים אחרי הטראומה הזו עברתי הפלה נוספת, אם כי זה היה הרבה פחות אירוע. הייתי לבד וזה היה מוקדם מדי בהריון אפילו לדעת שאני בהריון. אז מסיבה זו או אחרת השנייה פגעה פחות - אולי בגלל שאחרי ההפסד הראשון משהו בי התקשה. הייתי כבר קהה ודאגה שלא אוכל להיכנס להריון שוב. זה היה סתם עוד יום, עוד כאב ועוד אכזבה. אז דחיתי את זה והמשכתי עם חיי. אחרי הכל היה לי ילד אחד והיא הייתה זקוקה לי. לא חשבתי שיש זמן להתאבל או להתעכב על הכאב, וכל מי שסביבי, כולל בעלי, התנהג כאילו גם אין זמן. אז פחדתי לבקש את הדברים הדרושים לי, כולל הדברים הבאים:
יותר זמן
ג'יפימכיוון שכבר היה לי ילד, הריפוי שלי הרגיש מיהר לרפא. לא ציפיתי שהעולם יפסיק להסתובב, בוודאות, אבל זמן מה לעבד את מה שרק עברתי אולי היה מונע שנים של ייסורים פנימיים. נותרתי לי שבוע, אולי שבועיים, לפני שההפלה הפכה לזיכרון רחוק לכל הסובבים אותי. אבל בשבילי זה לא היה. זה היה גולמי וחדש וכואב. המשכתי לדמם מהתהום, בלתי נראה ככל שיהיה.
הכאב הביא אותי לדיכאון הזה שחשתי שלא אוכל לבדר, כי לא היה זמן לזה. הלוואי והיה לי יותר זמן. הלוואי שיכולתי להישאר ולהרגיש איך הייתי צריך, כל עוד הייתי צריך, בלי דעות או שיפוטים או אדישות.
שטח
ג'יפיביום שהרופא הניח את ידו על כתפי, בכיתי. הדמעות נמשכו במהלך הנסיעה הביתה וברחוק הלילה. למחרת בבוקר התעוררתי בבכי, והם לא הפסיקו. החלום שלי לחוות הריון נוסף הפך לסיוט שלא יכולתי לברוח ממנו, ובימים הראשונים הראשונים בעלי פרסם את החדשות עם חבר ובני משפחה, כולם רצו לחלוק את אהדתם ואת סיפוריהם על אובדנם. הם רצו לספק נחמה, להראות לי שאני לא לבד, וגם זה יעבור, אבל ברגעים האלה בקושי הצלחתי לנשום את נשימתי.
לא חיפשתי אהדה. לתנחומים. עבור אחווה בקבוצת תמיכה מעולם לא ביקשתי להיות בה. רציתי והייתי זקוק למרחב. להרהר. לעבד. להרגיש. להיות לבד.
צחוק
ג'יפילפעמים האבל עושה דברים מוזרים. התקפלתי כל כך עמוק בתוך עצמי והכאב שלי, למעשה השתוקקתי שמישהו ישחרר אותי מזה. התאהבתי בבעלי בגלל חוש ההומור שלו (בין השאר), אבל אחרי ההפלה שלי אפילו הוא פחד לפצח בדיחה. זה היה כמו כולם למרות שזה לא יהיה ראוי ואף אחד לא צריך לצחוק בזמן כה חגיגי. אבל חשקתי קצת דחייה. הבעיה? פחדתי מכדי לבקש את זה. פחדתי שאנשים יניחו שאני קר וחסר לב מכיוון שכבר לא התייפחתי בלי סוף.
שיחות
ג'יפיבעלי החזיק אותי הרבה בימים שאחרי המחקר והפיתוח, אבל לא דיברנו על הרגשתי באמת. אני יודע שהוא חשב שלא לדבר זה מה שאני צריך, אבל ההיפך הוא הנכון. קצות אצבעות סביב שיחות ודרך שיחות פשוט גרמו לי להרגיש יותר לבד. רציתי, והייתי צריך, לדבר על זה.
הבנה ואמפתיה
ג'יפיהיה לי מזל בכך שלרוב הייתי מוקפת על ידי אנשים אמפתיים. בסופו של דבר נאלצתי לעזוב את המעגל הזה וה"מזל "שלי אזל. יש כאלה שלא יודעים לדבר עם אישה שעברה אובדן כזה, ובאותה עת נראיתי בהיריון מעט. לא יכולתי להתמודד עם מישהו ששואל אותי, "מתי אתה אמור להגיע?" פשוט לא יכולתי.
עזרה
ג'יפיבתי עברה המון לאחר ההפלה הראשונה שלי, כי אמה לא חזרה אליה במאה אחוז. כבר נסענו בנסיעה אמוציונלית למדי מלידתה ועד ליום ההולדת הראשון שלה (ומעבר לזה) בגלל הדיכאון שלי אחרי לידה, והתחלתי להרגיש שוב "נורמלית" כשחוויתי את ההפלה הראשונה ההיא. זה ממש לא הוגן וסחבתי את האשמה הזו על איך שזה אולי השפיע עליה אי פעם (למרות שאני בטוח שהיא לא זוכרת שום דבר מזה).
לא קיבלתי הרבה עזרה מבחינת סידורים או מטלות בית, ואז הייתי יכול להשתמש בזה. בקושי משכתי את עצמי מכיסויי - הרבה זמן - ונאבקתי לעבור את ימי. לבעלי הגיע יותר ממה שיכולתי לתת, וגם הבת שלי עשתה זאת. פשוט לא הייתי מסוגל והלוואי שביקשתי עזרה כדי שלא יהיה לי כישלון כזה.
חיבוקים
ג'יפימעולם לא הייתי טיפוס לבקש חיבה גופנית. זה תמיד גורם לי להרגיש חלש. אבל אחרי ההפלה שלי הייתי זקוקה להרבה יותר חיבוקים ממה שקיבלתי. הייתי צריך שמישהו יחזיק אותי אז הרגשתי פחות לבד.
למעלה משנתיים לאחר האובדן הראשון שלי, ילדתי את יום התינוק הבריא שלי (התינוק הקשת היפה שלי) ביום ההולדת של בתי. לא יכולתי לחזות להביא את בני לעולם, או חלמתי אותו, או דמיינתי אותו, ואפילו אם היה לי הדמיון הכי פרוע שלי היה מתבהר בהשוואה. הוא כבר בן 5, ושווה את הכאב והאובדן שחוויתי לפני בואו. אני אוחז בתחושה זו במעגל המלא, והידיעה שלמרות שהרגשתי לבד לאחר ההפלות שלי, לא הייתי. הבן שלי היה שם בחוץ, רק חיכה לי.
