תוכן עניינים:
- אני יודע מי אני
- אני מתקדם
- אני יכול לעשות את המסים שלי
- יש לי חברים אמיתיים
- אהבתי ואיבדתי וזה לא הרג אותי
- אני יודע מה אני רוצה
- אני יודע מה אני אוהב
- אני לא יודע הכל, ואני בסדר עם זה
הגיל הוא רק מספר, או כך אנשים אומרים לך ככל שהמספר הספציפי שלך מתחיל לצמוח. כשאני מוצאת את יום ההולדת השלושים שלי במהירות מתקרבת, נמדדת כעת על ידי ימים ולא על שנים, אני מוצאת את עצמי קצת מתרגשת. אני יודע, כל אישה מופגזת בהודעות המודיעות לה לפחד משנות השלושים לחייה. מלמדים אותנו, מגיל צעיר מאוד, כי 30 זה כשהשחלות שלנו מתכווצות ומתות, כשגברים מפסיקים לדאוג לקיומנו (שזה כנראה הדבר היחיד שנשים אמורות לדאוג לו), ואם אנחנו כבר לא "מצליח" (לפי מידתו?) כשהגענו לעידן ההוא, הופך להיות רשמי שככל הנראה לעולם לא נהיה. בגיל 30, לא אמור להישאר שום דבר שצפה אליו. החיים מסודרים ואין מה לעשות. וגם, אנו מתיישנים ומכוערים. זה מה שאומרים לנו. אז אם גיל 30 אמור להיות כל כך נורא, מדוע אני מרגיש שאני לא יכול לחכות לאמץ אותו?
אני לא תמימה באופן גס או מצפה מאיזו קרן נאמנות שלא הייתה ידועה בעבר. אני לא מצפה מחיי להשתנות לטובה בדרך דרמטית כלשהי; אין שום דבר יוצא דופן בחיי שאני עומד לחשוף שיאיר את הציפייה השמחה "הלא שגרתית" שלי לסיבוב פינת הגיל הזו. לא, הסיבות שלי להתרגשות הם דברים די סטנדרטיים. אם להיות גלויות לחלוטין, הן הסיבות שלדעתי כל אישה צריכה לצפות בקוצר רוח ל -30, או להסתכל אחורה בחיבה אם היום כבר עבר. כי אולי, הדברים הטובים ביותר בחיים הם עדיין בעתיד שלי. וגם אם הם לא, האם זה לא הגיוני תמיד להאמין לדברים הטובים ביותר לפנינו? אולי, אני מקווה, הדרך לא נגמרת כאן. אבל הנה כמה סיבות שאני באמת מתרגש לקראת גיל 30:
אני יודע מי אני
אוקיי, אני מבין שזה דבר מאוד קלישאתי לומר, אבל זה יהיה פיקוח ענק להחריג אותו מהרשימה הזו. יש משהו בלבסוף להבין מי אתה שהופך את העתיד למרגש יותר. כאשר מלאו לי 20, הכל היה שאלה פתוחה. אמנם זה הרגיש לפעמים משוחרר, אבל זה אומר שבזבזתי הרבה זמן ואנרגיה על דברים שלא ממש חשבו לי. מבוגר יותר וחכם יותר, אני מסוגל לבחור לבזבז את הזמן והאנרגיה שלי על הדברים שמתאימים הכי טוב למי שאני - והבנתי את עצמי היה דבר שרק הגיע מהזמן. אולי נחמד להרגיש שיש לך "כל הזמן בעולם" בשנות ה -20 לחייך, אבל מה יותר נחמד? הכרת עצמך מספיק טוב כדי לנצל את הזמן שלך טוב יותר בשנות ה -30 לחיים.
אני מתקדם
אני לא במקום המדויק שאני רוצה להיות. אין לי את כל מה שבסופו של דבר אני רוצה שיהיה (תרגום: עדיין חותמות להכנסת הדרכון שלי ואנשים שנשארו לחיבוק). אבל כל יום הוא הזדמנות לתנופה קדימה, ואני מרגיש מצויד לאין ערוך להגיע בעצמי למקום שאני רוצה להיות בו עכשיו. יש לי כלים נוספים בחגורה. אני טוב יותר בחיי. 30 פעם הרגישו כמו תפוגת סוגים ועכשיו זה מרגיש כמו הרפתקה חדשה, וכזו שאני מוכנה יותר לקחת.
אני יכול לעשות את המסים שלי
זה ועוד תריסר דברים אחרים בגלל זה אני מצפה להזדקנות. אולי אין לי שרירי בטן שישה חבילות, אבל יש לי ידע והבנה, וודאות בהתמודדות עם אתגרים, וזה משהו שלא היה לי בשנות העשרים לחיי.
יש לי חברים אמיתיים
כשהבת שלי הייתה קטנה, כל ילדה חדשה שהיא פגשה הייתה "החברה הכי טובה שלה" ולא הייתה שום דבר שאמר לה אחרת. אני מניח שכולנו כאלה במידה מסוימת. בצעירותנו אנו חושבים שהאנשים שאנו אוהבים הם האנשים שנאהב לעד. אני מתרגש שהחברים שיש לי עכשיו הם חברים שעברו את הדברים האמיתיים. היינו שם ברגעים הגדולים ביחד כמו לקבל את התארים המתקדמים שלנו, להתפלג בליות ולהשתתף בהלוויות. בילינו מספיק מחיינו ומספיק מהרגשות שלנו כדי לדעת שנהיה שם לכל דבר ותמיד.
אהבתי ואיבדתי וזה לא הרג אותי
ישנם אירועים רגשיים מסוימים בשנות העשרה והעשרים שלך שאתה חושב שיהרגו אותך. אתה מרגיש כל כך בטוח, בשלב זה או אחר, שיש אנשים שאתה לא יכול לחיות בלעדיהם. ואז אתה מתעורר בוקר קר אחד, נופל בבוקר ומבין שחיית שנים בלעדיהם וזה לא מרסק אותך. אתה מסוגל לחייך על הזיכרונות הטובים ולשחרר את השאר.
אני יודע מה אני רוצה
נותרו לי רצונות, שאיפות ומטרות להשיג. אולי אני לא רחוק בקריירה שלי כמו שיש שיגידו שאני צריך להיות אבל אני יודע מה אני רוצה ואני הולך אחרי זה.
אני יודע מה אני אוהב
בין אם זה בחדר השינה, במטבח או בחיי המקצועיים, אני יודע בדיוק מה אני רוצה ומסוגל לתקשר את זה בבירור. אמנם, לפעמים אני בכל זאת מתקשר את מה שאני רוצה בצעקה שפחות מתורגמת מכפי שהיא מרשימה, אבל בכל זאת, לפחות אני יודע מה זה אני צורח.
אני לא יודע הכל, ואני בסדר עם זה
אני מבין שזו לא הסיבה הסטנדרטית להתרגשות לקראת גיל 30, אך זו הייתה התקדמות של הבנה. כשהייתי בת 5 האמנתי באומץ שאני יודע הכל ונמצא בשליטה מוחלטת. כשהייתי בן 16 הייתי חיובי שהכרתי יותר מכל הסובבים אותי. כמה ימים מ 30, אני צוחק על המרחב העצום של מה שאני לא יודע. מכיוון שהוא עמוק ורחב וגדול מכל דבר שאי פעם יכולתי לדמיין. אבל זה חצי מהכיף. אם למדתי משהו בשנות העשרים לחיי, זה שיש עוד מה ללמוד. ומה יכול להיות יותר מרגש?
