8 מצבים שבהם אסור להניח שאמא לא צופה בילד שלה

הייתי רוצה לחשוב שאני מתייחס די לבני לבני, במיוחד כשאני סביבו. אני לוקח אותו לגן המשחקים ומפקח עיניים פקוחות, גם אם זה מרחוק. אני אענה לדוא"ל עבודה או לבדוק את עדכוני המדיה החברתית בטלפון שלי כשאני סביבו, אבל אני דואג שאשאת מבט מעת לעת. ובכל זאת, ישנם מצבים שאנשים מניחים שאמא לא צופה בילדיה, והייתי בהרבה מצבים כאלה והרגשתי את המבט השיפוטי שבדרך כלל בא איתם.

זה זמן כל כך מוזר להיות אמא, באופן כללי. מצד אחד, המדיה החברתית מספקת לאמהות כל כך הרבה קהילות ושקעים מועילים. אני יכול לשתף תמונות של הילד שלי עם אמי בקצה הנגדי של המדינה, לשאול את אמי-חברותיי שאלות ספציפיות ואפילו למצוא מכירות בצעצועים לילדים. זה מדהים. מצד שני, "מלחמות האמהות" אינן נגמרות לכאורה ואמהות מתביישות כל העת בבחירות שלה (או בחוסרן). לא הבנתי שלכל כך הרבה אנשים אכפת ממה שעשיתי, או לא עשיתי, עד שהיה לי ילד והחלטתי להניק בפומבי או לקבל אפידורל במהלך הלידה והלידה או בשינה משותפת או, כן, בדוק את טלפון כשבני משחק בגן המשחקים.

כל כך הרבה אנשים (גם עם ילדים וגם בלי ילדים) תופסים סכנה כשאין באמת כאלה. ילדים יותר נמצאים בסיכון כאשר הם ננעצים במכונית, למשל, מאשר כאשר מקבלים להם את החופש ללכת לבד לפארק. ובכל זאת, אנשים מסוימים אוהבים להניח הנחות מהירות ופסקי דין גורפים, ובכן, הסיטואציות הבאות מסתיימות בדרך כלל בכך שמישהו חושב שאמא לא נותנת מספיק תשומת לב לילדה. (רמז: היא כנראה כן, אז אל תדאגו.)

כשהיא מדברת עם מישהו אחר

כלומר, אם היכולת שלי לנהל שיחה ובמקביל לשים לב מקרוב לפרק אחר של המשרד הוא אינדיקציה כלשהי, אני ממש טוב לדבר עם מישהו בזמן שאני צופה בילד שלי. כן, לפעמים היכולת שלי לעקוב אחר השיחה תסבול ולפעמים אני אאט להגיב, אבל אני יכולה לעשות יותר מדבר אחד בפעם אחת (ודי טוב, תודה).

כשהיא יושבת על הספסל בזמן שהילד שלה משחק בגן המשחקים

אני לא צריך לעמוד ישר ליד בני בן השנתיים, כדי להיות מסוגל לצפות בו בזמן שהוא משחק בגן המשחקים שלנו. למען האמת, אני מעודד אותו ללכת לפני ו"להנות "בכדי שאוכל להוריד עומס ולהירגע מעט.

אני לא עושה את הבן שלי לטובה בכך שאני עומד ממש לידו ומעניק לו רמה מיותרת של לא רק ביטחון, אלא פוגע בחופש. הוא צריך להיות מסוגל לרוץ ולשחק ולהתיידד ואפילו ליפול ולהיפגע מעט (גם אם זה משהו שאני ממש לא רוצה שיקרה). אני עדיין יכול לצפות בו מרחוק.

כשהיא בטלפון

אני לא יכול להגיד לך כמה פעמים התביישו על ידי אחרים (הורים ולא-הורים כאחד) על היותי בטלפון בזמן שאני בסביבתי. אין לי בכנות להסביר למישהו שאני מצלם את הילד שלי, עונה להודעות דוא"ל לעבודה או כן, דפדף במדיה החברתית מכיוון שגידול לא אומר שאני לא צריך להירגע ולהפסיד את עצמי בחוסר המוח שהוא האינטרנט.

אני עדיין יכול לראות את הילד שלי. תאמין לי, אני עדיין שם לב אליו. אני גם נוטה לתחומי אחריותי האחרים (או להנאות אשמה) וזה בשום אופן לא בסכנת "לפספס רגע" או "לאבד את הילד שלי". אני לא צריך להשגיח עליו כל שנייה בכל יום ויום. תבטח בי.

כאשר יש לה ספר ביד

לפעמים, כשאני לוקח את בני לגן המשחקים, אקח גם ספר. די נדיר לי שאוכל לקרוא בנחת, אז אני מנצל את מלוא האזור בכלוב בו אני יודע שהבן שלי לא יכול לצאת מזה ואיפה שאני יודע שהוא יהיה בטוח. אני יכול להירגע ולקרוא כמה משפטים, ואז להסתכל למעלה ולראות את בני משחק באושר עם חבר חדש, ואז לחזור לקרוא כמה משפטים.

במקביל (וזה החלק המגניב באמת) אני יודע שאני יכול לסמוך על ההורים האחרים במגרש המשחקים שלנו. זה באמת "לוקח כפר" ואני בר מזל מספיק להיות חלק מקהילה שמרגישה קרבה באופייה. כל ההורים בגן המשחקים משגיחים על הילדים של כולם, אז אני יודע שבני רבים עוקבים אחרי זוגות של עיניים אכפתיות, טובות ומועילות.

כשהיא מאפשרת לילדה לשחק בחצר הקדמית / בחניה …

חלונות זה דבר. הם די מגניבים. ההורים נוטים להשתמש בהם, מדי פעם.

… או אפילו במורד הרחוב או שניים

בכנות. אני זוכר שרצתי לקצה הרחוב שלי כדי לקבל את הדואר (משימה שעכשיו אני חושש), וידעתי שאמא שלי צופה בי. רק בגלל שאנשים אחרים לא יכלו לראות אותה, לא התכוונה שהיא לא הייתה שם וצפייה בי בקפידה.

כך גם כעת. יבוא יום (הוא רק יומיים עכשיו) שאאפשר לבני ללכת מרחק מסוים לבד, בידיעה שאני עדיין יכול לצפות בו (ובסופו של דבר, אני לא אצפה בו, כי הוא יהיה מספיק זקן להתמודד עם המשימה הזו בעצמו וללא פיקוח המרוח אפילו שלי) רק בגלל שאתה לא רואה הורה נוכח, זה לא אומר שהוא לא צופה בילדים שלהם.

כשהיא עובדת מהבית

עבדתי-מהבית בשנה וחצי הראשונות מחיי של בני, ולעתים קרובות מדי היה מישהו שואל אותי איך בכל העולם הצלחתי לצפות בבני תוך כדי עבודה במקביל.

בכנות, זו שאלה הוגנת כי זה לא קל. ובכל זאת, ישנה הנחה בסיסית זו כי עבודה מהבית פירושה כי העבודה שלי תסבול, או שההורות שלי תסבול, ושאני לא יכול להיות מספיק (ואפילו מצליח) בשניהם. עדיין הצלחתי לצפות בבני, מכיוון שזה פשוט ממש העלה אותי להביט מהמחשב שלי בכדי לראות אותו.

כשהיא מטפלת בילד אחר

טרם חוויתי זאת לעצמי, מכיוון שיש לי רק ילד אחד. עם זאת, בשיחה עם כמה חברים שיש להם ילדים מרובים, שמעתי שאנשים מניחים אוטומטית שאתה לא יכול להיות הורה נהדר לכל ילד, או לתת לכל ילד את רמת הקשב שהם צריכים ומגיע להם.

אני בטוח שאם יצאת קבוצה של כדורסל שלם אתה עלול להתקשות לשמור על כל ילד שיש לך, אבל ריבוי משימות זה דבר מכמה סיבות, וכן, אתה יכול להשתמש בו כשאתה הורה למספר ילדים. אל תניח שהילד הגדול יותר מוזנח כי יש יילוד בתמונה, ואל תניח שאחד מהילדים האמצעיים נשכח או שהילד הצעיר פשוט נמצא ברקע. זה קורה? בטוח. אבל לא כל הזמן ולא עם כל משפחה אחת שיש לה ילדים מרובים.