8 דברים שלומדים מלהיות הורה מתעלל שהופכים אותך לאמא חזקה יותר

קשה למצוא בטנה כסופה בילדות מלאת אלימות במשפחה והתעללות. כשגדלתי, ממש עד שעזבתי את ביתי בגיל 18, ובכנות, עד עצם היום הזה, אני שואל את עצמי ללא הרף "למה?" "מדוע זה קרה לי?" מסתבר, תשובה לשאלה זו לא קיימת; לא כזה שיכול להצדיק את מעשי של הורי המתעלל, אבל מצאתי כזה שנראה כאילו נתן לי כי בטנה הכסף לא חשבתי שקיימת: הבן שלי. יש דברים שלמדתי מלהיות הורה מתעלל שהפכו אותי לאמא חזקה יותר; דברים שלא יכולתי לחזות או לדמיין; דברים שאני עכשיו אסיר תודה עליהם.

כשהפכתי להורה, נוכחתי שלמדתי כמות אינסופית של שיעורים יקרי ערך והכרחיים מלהיות הורה פוגע. שיעורים אלה עזרו לי לעבור את ההיריון, עזרו לי לעבור לידה ממושכת וכואבת והמשיכו לעזור לי עכשיו כשבני פעוט ובודק את סבלנותי באופן קבוע. הייתה לי הדוגמה המובהקת של מה "לא לעשות", לרשותי בחלק ניכר מחיי, והדוגמאות הללו הפכו אותי לאמא נהדרת, חזקה יותר ומסביב לבני הגדל, המשגשג.

הם לא שיעורים שרציתי ללמוד, לפחות לא בדרך שלמדתי אותם. אבל בגלל שמונה שיעורים אלה אתה לומד מהיותו הורה פוגע, אני מסוגל לתת לבני כל מה שלא היה לי, ולהיות כל מה שההורה המתעלל שלי לא יכול היה להיות.

יש כמה דברים שהתנצלות פשוט לא יכולה לתקן

כשאתה הורה, אתה חייב לבצע מספר אינסופי של טעויות, שסביר להניח שאתה מתנצל עליהן. הטעויות הללו (מהסוג התמים שאתה לומד ממנו וצומחות ממנו ומשתמשות בו כדי להפוך את עצמך להורה טוב יותר) אינן כרוכות בהתעללות, בשום צורה שהיא. שימוש לרעה אינו שגיאה, ובוודאי זה לא דבר שהתנצלות יכולה לשטוף.

כשגדלתי עם בן זוג מתעלל, נדמה היה שחיי מתרחשים במעגל צפוי: ההורה יכעס על שום סיבה מובחנת, ההורה יפגע בי, ההורה יתנצל, ההורה יקנה מתנה יקרה "להוכיח" את חרטתם, ואז אותו הורה יעשה זאת שוב. אין בעולם התנצלות שיכולה לגרום לי לשכוח את המחזורים הבלתי נגמרים האלו, ועכשיו אני מודעת היטב לכך שלמרות שאעשה הרבה טעויות הורות, היא לעולם לא תטעה, איני יכולה להתנצל בהצלחה עבור או ללמוד ממנו.

הילד שלך לומד להתבונן בך

כל כך הרבה ממה שלמדתי מההורה המתעלל שלי היה מה לא לעשות, ולמדתי את זה מהצפייה. למדתי איך לא להתווכח עם בן זוג; למדתי איך לא להתמודד עם כעס; למדתי איך לא ליישב חילוקי דעות; למדתי איך לא לדבר עם נשים; למדתי איך לא לעשות כמעט כל מה שאדם לעולם לא צריך לעשות. זה לא בגלל שמישהו הושיב אותי והסביר לי את הדברים האלה, או בגלל שהיה לי שיעור שהועבר לי על ידי מורה אכפתי. למדתי בצפייה, ואני יודע שרוב השיעורים שבני ילמד יגיעו ממנו כשהוא צופה בי ובבן זוגי עוברים את החיים. אני יודע שאין זמן "כבוי" כשמדובר בהורה. הבן שלי ילמד ממני ברציפות, ולכן אני תמיד צריך לפעול באופן שהייתי רוצה, יום אחד, שהבן שלי יחקה.

ההבדל בין משמעת להתעללות

הישרדות של הורה פוגע גרמה לי למשמעת שנייה שנייה ובעיקר ענישה גופנית. אני לא יכול להביא את עצמי להכות את בני, כיוון שאני יודע טוב מדי איך זה לחוות כאב בידי הורה. עכשיו, אני יודע שבחירת ההורות האישית הזו לא נעשית על ידי כולם, ואני לא שופטת מישהו שכן מחליט להכות את הילד שלהם. טכניקות משמעת שונות עובדות עבור ילדים שונים והוריהם. עם זאת אני יודע מה ההבדל בין התעללות למשמעת. אני כן יודע שלפגוע בילד זה לא כמו להכות ילד. ידע זה שמר וימשיך לשמור על בני, ואני מנסה כל הזמן טכניקות משמעת אלטרנטיביות.

להיות הורה לא תמיד גורם לך להיות צודק

כשאתה הופך להורה, אתה לא הופך באורח קסם להתעסק או לטעות. אתה בהחלט לא מקבל את כל הידע ההורות ידוע לאדם ואתה בהחלט לא תמיד צודק. הורי המתעלל לא הבין עם זאת עובדה זעירה זו, ומורכבות האל שלהם תרמה להתנהגותם הפוגעת. הם לא אהבו שאומרים להם שהם טועים; הם לא אהבו שמישהו אחר צודק; הם לא אהבו לבלוע את גאוותם ולהודות שהם לא מושלמים. זה היה מזיק ונורא ומדוע חייתי בפחד מרוב חיי הילדות והמתבגרות שלי. זה גם לימד אותי ענווה, ואני יודע עכשיו (יותר מתמיד) שלא תמיד אהיה צודק. לפעמים הבן שלי יהיה צודק וכשזה יקרה, אני לא אהסס להודות שטעיתי, תודה לבני וללמוד מהטעייה שלי. לשכנע את עצמי ואת כל האחרים שאני תמיד צודק לא יהפוך אותי לאמא טובה; האומץ להודות שאני לא, יהיה.

הילד שלך תמיד יזכור איך התנהגת

עד היום אני נאבק בזיכרונות שאני רוצה נואשות לשכוח אך חי כל הזמן מחדש. אני רואה את בני רץ במדרכה, ואני זוכר שברח מאבי. אני שומע את בני בוכה כשהוא פגוע, וקולי בן החמש, שצורח מכאב, מהדהד אלי. יש זיכרונות שלעולם לא יהיו לי (מבית ילדות שמח ובטוח) והזכרונות הנדירים שאני לא יכול לשכוח, וזה גרם לי להבין שבני יזכור דברים מסוימים שעשיתי או אמרתי, לנצח. אם אי פעם אגרום לו להרגיש פחד, הוא יזכור את זה. אם אי פעם אגרום לו להרגיש חסר ערך, הוא יזכור את זה. זו הסיבה, אני לא אעשה זאת.

הכבוד לא מרוויח, זה אוטומטי

הורי המתעלל שכנע אותי שאהבתם מותנית; שהכבוד שלהם היה צריך לזכות באמצעות מעשינו, שאגב, היו חייבים להיות יוצאי דופן ומושלמים. מעולם לא הרגשתי טוב מספיק, וזה נובע מכך שמשפחתי חיה בחסדי אמונתו של הורי המתעלל שכבוד זוכה. ידעתי אז ואני יודע עכשיו, זה פשוט לא נכון. לכל אחד מגיע כבוד. האם זה יכול להיות אבוד? בטוח. אבל זה צריך להיות שם כדי שזה יאבד, מה שאומר שכן, זה תמיד צריך להיות שם. אין אדם אחד בעולם (ללא קשר לגילו, הגזע או המין, הנטייה המינית או כל גורם אחר) שצריך להוכיח את ערכו כבן אדם למישהו אחר. שווה ערך זה ניתן לציין וברירת מחדל ואני כל כך אסיר תודה שבני לעולם לא ירגיש כאילו זה משהו שהוא צריך להילחם כדי להשיג.

טיפול עצמי מונע ממך חטיפה

אני לא יכול לומר לך מדוע הורי המתעלל נהג כפי שעשו. יש לי תיאוריות משלי, חלקן תקפות וחלקן כנראה לא, אבל זו שאלה שלעולם לא תענה עליה. עם זאת אני יכול לומר שהיותי הורה קרוב לשנתיים, כרגע בעיצומם של הפעוטות, שטיפוח עצמי הוא חיוני בכדי להבטיח שאני לא אסתיים כמו הורי המתעלל. אני צריך לטפל בעצמי, להתייחס לעצמי, לקחת הפסקה ולהנות, הרחק מהבן שלי ולפעמים, אפילו מבן זוגי. אני צריך לעשות את מה שהכי טוב בשבילי, לפני שאוכל לעשות את מה שהכי טוב עבור מישהו אחר.

אין שום דבר רע בלבקש עזרה

משפחתי נלכדה בסביבה פוגעת, מסוכנת ואלימה, מכיוון שכולנו פחדנו לבקש עזרה. הורה אחד עבר התעללות רגשית, פיזית, מילולית וכלכלית והיה משוכנע בהצלחה על ידי הורי המתעלל שהם הבעיה. איש לא ביקש עזרה מכיוון שכולנו היינו משוכנעים כי אנו חלשים ואינם מסוגלים ולכן ביקשנו עזרה רק גיבש את מה שנאמר לנו שאנחנו. כמובן שמתברר שבקשת עזרה היא הדרך היחידה לסיים את מעגל האלימות, וזו גם הדרך היחידה שתשרוד את ההורות. אתה לא אמור לעשות הכל לבד, אז אם אתה שואל בן / בת זוג, הורה, חבר, שכן, מטפלת, כל מי שתומך; כשאתה זקוק לזה, בקש עזרה.