8 דברים שהילד שלך בהחלט חושב כששירים להם

סיפור ארוך קצר, אני לא זמר מדהים. אני גם לא חושב שאני הזמר הגרוע ביותר כיוון שאתה יודע, ראיתי מספיק פרקי The Voice ו- American Idol, אבל אני לא יכול לומר שאחתום על חוזה הקלטות בכל עת בקרוב. ובכל זאת, אני שר באופן קבוע ומכיוון שבני טרם הגיע לגיל בו הוא יכול להשמיע את זלזולו, אני הולך להניח שהוא (ברור) אוהב את זה. או שלא. אני לא יודע, בעצם. ביליתי חלק לא מבוטל מהזמן שלי (תוך כדי חגורת הפלסטו ההוא) ותהיתי מה הילד שלי חושב על השירה שלי, אבל המחשבות האלה לא מונעות ממני להמשיך ולהרמוני. סליחה, ילד. לאמיתו של דבר, לרוב אני חותם במיוחד על בני, אז הנה מקווה שהוא נהנה מזה, נכון?

אם אי פעם דפקת בדלת שלי או התקשרת לטלפון שלי, או היית צריך לחכות לנצח כדי שאענה לטקסט, אנא קבל את התנצלותי הצנועה. יכול להיות שאולי לא האזנתי למוזיקת ​​פופ בווליום גבוה בטירוף, ופספסתי את ניסיונותיך להושיט יד. אני לא מציג את המידע הזה כי אני חושב שאני ייחודי, אלא רק כדי לתת הקשר, כי זה לא כאילו לא נחשפתי למוזיקה טובה. אני מניח שהייתי יכול להאשים את הצינורות הפחות-מהממים שלי בבחירת המוסיקה שגדלתי עליה, אבל בסופו של דבר זה פשוט כמו; אני אוהב את הפקקים שלי ושירה להם ורוקד להם והרגעים שביליתי בשירה וריקוד עם בני הם, בלי קשר למנגינות האמורות או לקולי, הטובים ביותר.

וזו הסיבה שלדעתי יש לי רעיון טוב מאוד לא רק מה הילד שלי חושב כשאני שר, אלא מה שכל ילד חושב כשההורים שלהם מוציאים את הריבה האהובה עליהם, אפילו אם זה לא מעט מפתח. זאת אומרת, אם זה יביא אותם להתנועע או להירדם, אנחנו מנצחים.

"המשך לשיר את אמא אני אוהב את זה אתה הכי טוב וזה כל כך כיף"

אתם, בני רק מתחיל לשיר ולהקפיץ יחד עם ה"הופעות "שלי, כך שברור שזה אומר שהשירה שלי רק משתפרת. זה רק עניין של זמן עד שנקדיש את המופע שלנו לדרך.

"עכשיו אתה רוקד יותר מדי? אני הילד הכי מזל אי פעם!"

כמה צעיר מדי מכוריאוגרפיה של ביבר? שמונה עשרה חודשים? שנתיים? מבקש חבר.

"סליחה אמא ​​אבל אני צוחק עליך, לא איתך"

זה מגניב, הוא צעיר מספיק שהצחוק שלו הוא עדיין מוסיקה לאוזניי, שכפי שאתה יכול לדמיין, רק גורם לי לרצות לרקוד ולשיר עוד יותר. זה מעגל שמחה שמימי.

"אני יודע שאתה שר שירי פופ לא ראויים אבל לא אכפת לי"

בסדר, זמן אמת. כשבני היה צעיר דיו שעדיין יכולתי להאשים את הפיגוע בשיפוט על מחסור בשינה, שאלתי את בן זוגי, "מדוע יותר הורים לא רק שרים את השירים האהובים עלינו לילדים שלנו? זה יותר כיף מאשר שירי ערש." בן זוגי הביט בי ואמר "אממ, כי בסופו של דבר הם מבינים את המילים." הו כן. ימין.

"מהרו בבקשה וספרו לי מה קרה לאחר שהעכביש עלה לווטרסאפוט?"

אתה תצטרך לחכות, בן. עלינו לעבור תחילה על תנועות היד. סדרי עדיפויות.

"האם אבא יודע על הנערים האחוריים האלה כי אתה מדבר עליהם הרבה."

כן, אביך יודע עליהם. הוא סולח לי. רוב הימים.

"אתה מבין שאני הולך להתבגר ושואף להיות בנדלנד עכשיו, נכון?"

אני סומך על זה. רגע, מי אמר את זה? אני לגמרי תומך בך להמשיך בכל מסלולי הקריירה שאתה מוצא (לאחר שמיצינו את כל הדרכים להפוך אותך לסופרסטאר פופ, כמובן).

"לפחות אתה טוב בדברים אחרים"

כן, כמו, כולל, אך לא רק: התעלמות מהערות שליליות לגבי השירה שלי

[\\\\\\\\\\\ [ולהעמיד פנים שלא שים לב כשאתה מנסה להתעלם ממני. אני רואה אותך, בחור קטן. אני רואה אותך.