תוכן עניינים:
- "זה יכול היה להיות לי"
- "אני מתערב שאמא הייתה מבוהלת"
- "אני מקווה שהיא לא מאשימה את עצמה"
- "אני מקווה שהיא לא בוחנת את מה שאם יש"
- "אני מקווה שלאמא יש תמיכה"
- "מה הייתי עושה אם זה היה הילד שלי?"
- "זה פשוט נורא, מסביב"
- "אני מקווה שהמשפחה יכולה להישאר בטוחה"
בטח שמעתם על סיפורו של הילד בן ה- 4 שנפל למתחם גורילה בגן החיות והגן הבוטני בסינסינטי בשבת, 28 במאי, שאחריו אנשי גן החיות ירו באורח אנוש בהרמבה בן ה -17, בן 400 גורלילה מערבה השפלה המערבית. אם לא עשית זאת, ובכן, זה בדיוק מה שקרה. פעוט עבר דרך מחסומים מרובים, נפל מטר וחצי, מחשש שחיי הילד בסכנה (נקודה שעדיין מתווכחים), נורתה הגורילה בסכנת הכחדה. המצב עורר ויכוחים סוערים ומקומם פומבי, ויש (ללא ספק) כמה מחשבות שהיו לכל אמא כששמעה על הרמבה והילד שנפל למתחם שלו, לאחר מכן העלה את האינטרנט (והמדינה) באש עם דעות אינסופיות. ומצביע על האצבעות.
אני, באופן אישי, נמנעתי מלדבר על המצב לחלוטין, בין אם זה באינטרנט ובין אם בכל מקום אחר. כל כך קל להיסחף לרגשות הכל-מקיפים של כולם. אני יכול להבין את כל הצדדים, כאוהב בעלי חיים וכאם. אני יכול להבין איך אמא עלולה לאבד את ראייה של ילדה, אפילו לשנייה, ואיך השנייה יכולה להיות מספיק ארוכה כדי שמשהו נורא יקרה. אני יכול להבין מדוע פעילי זכויות בעלי-חיים כועסים עד כי יצור מלכותי נהרג בגלל משהו שהוא לא עשה, משהו שנמצא לגמרי בשליטתו, משהו שלא מצדיק מוות. אני יכול, טוב, פשוט להבין. וזו הסיבה שקשה להשמיע דעה בלי להרגיש קרוע למיליון כיוונים שונים. בעיקרון, הלב שלי כואב, ואני הייתי מדמיין שרוב האימהות (וגם, אתם יודעים, אנשים) ברחבי הארץ מרגישות כך.
וזו הסיבה, בעוד שאין סוף למספר האנשים שמכבידים על מה שקרה ו / או מה היה צריך לקרות, נראה כי לאמהות יש תגובה ייחודית לכל המצב. ברגע שאתה אמא, נקודת המבט שלך משתנה והיכולת שלך להכניס את עצמך לנעליו של מישהו אחר כן (או צריכה) לצמוח ואתה רואה את העולם בצורה קצת אחרת, לטוב ולרע. אז עם זאת, הנה שמונה דברים שכל אמא חשבה כששמעה על הילד בן ה -4 שנפל לתערוכת הגורילה, מכיוון שאין מצב אחד בחיים שהוא חתוך ויבש.
"זה יכול היה להיות לי"
בעוד שאמו של הילדה בת ה -4 איננה מותקפת (במדיה החברתית, וכנראה בכל מקום אחר), כל אם תהיה מודעת לכך (אני מקווה) שזה יכול היה לקרות לה בקלות. כולנו מאבדים את הראייה של ילדינו לרגע, במיוחד כשהם פעוטות ובעיקר כשיש יותר מאחד מהם לפקוח עין. הם באגים מהירים ונחושים עד גיחוך ומוחלטים לחלוטין. אנחנו לא מושלמים; אנחנו עושים טעויות; ולפעמים הטעויות האלו באות במחיר נהדר. בטח, קל להטיל את האשמה, אך לפני שאתה עושה זאת, שימו לב לכל הטעויות שעשית כהורה (או, אתה יודע, בן אנוש) וחשוב על אותו פרט זעיר או שנייה אחת בזמן מנע ממנו להיות מחריד לחלוטין.
"אני מתערב שאמא הייתה מבוהלת"
אני, למשל, יכול להרגיש לא בנוח כשאנשים מסוימים בסביבת הילד שלי. האם זה לגמרי הוגן? לא. בכנות, חלקו מושרש בתחושת בטן שאני סומכת עליהם לחלוטין; חלקו מושרש בפחד לא הגיוני שלא הצלחתי לטלטל מאז שהייתי הורה; בעוד שחלקו מושרש בסטראוטיפים שנחקקו בי מאז ומתמיד. אני לא יכול לדמיין איך הרגישה האם ההיא כשראתה את בנה ליד יצור כה מעורר השראה. אני יודע שהיא חשה חסרת אונים. אני יודע שהיא חשה אימה. אני יודע שמטח אינסופי של תרחישים שעלולים להחריד שיחקה במוחה, חלקם מושרשים באפשרות וחלקם, ובכן, לא. כך או כך, זה היה צריך להיות מפחיד.
"אני מקווה שהיא לא מאשימה את עצמה"
אשמה באמא היא דבר אמיתי מאוד, במיוחד כשמדובר בטעות ובעיקר כאשר מכריחים אותך מכפי שנראה כאילו כולם. אמה של הילדה בת הארבע הוצפעה בכמות בלתי נגמרת של אשמה, ואף קיבלה איומי מוות וקוראת למשלוח CPS לביתה, כאילו מופע אחד זה מעיד איכשהו על יכולות הורות כוללות. אני לא יודע מה איתך, אבל לא הייתי רוצה שישפטו אותי בפראות בגלל טעות אחת שעשיתי מכיוון שתאמין לי, עשיתי את חלקי ההוגן.
"אני מקווה שהיא לא בוחנת את מה שאם יש"
אין שום סיבה לשחק מחדש טעות שוב ושוב ושוב, בראש שלך. כלומר, זה קרה. זה נגמר. אין שום דבר שמישהו יכול לעשות, קצר מהתריס בזמן וחזרה לרגעים שלפני שזה קרה (וזה פשוט לא דבר). עם זאת, אני יודע כמה קל להיתקע ב"מה יהיה "של מצב שבא ונעלם. אני מקווה שהיא מסוגלת להתקדם ולהמשיך הלאה.
"אני מקווה שלאמא יש תמיכה"
אני מקווה שלאם יש תמיכה מסוימת, מכיוון שכרגע הציבור הוא הכל חוץ אדיב והבנה. אני מקווה שיש לה מישהו שהיא יכולה להישען עליה ולפנות אליה; אני מקווה שיש לה את האמצעים לפנות לייעוץ במידת הצורך; אני מקווה שיש לה בני משפחה וחברים שימשיכו לאהוב אותה, בלי קשר. זאת אומרת, כל אמא צריכה להיות כזאת, נכון?
"מה הייתי עושה אם זה היה הילד שלי?"
יש כל כך הרבה "תרחישים גרועים ביותר" ששיחקתי בראשי. דברים שכנראה לא יקרו אך בהחלט יכולים לקרות ומכיוון שאני רוצה להיות מוכן ככל האפשר, חשבתי על כולם. כששמעתי על המצב הייחודי הזה, עצרתי בהחלט לחשוב מה הייתי עושה. שיחקתי מחדש את הרגעים כשהם מספרים לכלי תקשורת אינסופיים, וניסיתי לדמיין את עצמי בנעלי האם ההיא. האם הייתי יכול להיות בלתי נשמע? האם הייתי יכול להישאר רגוע? האם הייתי מתחנן במישהו שיורה ביצור כל כך יפה? האם הייתי יכול לראות את זה, אולי, הגורילה לא פגעה בבני, אבל, למעשה, הגן עליו? קשה לעיין ברגשות המרובים ולומר, בוודאות מוחלטת, מה הייתי עושה ברגעים ההם.
"זה פשוט נורא, מסביב"
ובכנות, אני חושב שזו הדרך הטובה ביותר לתאר את כל המצב. זה נורא שילד קטן נפל כל כך למתחם. זה נורא שנהרגה חיה יפה. זה נורא שהאמא מותקפת בגלל טעות. זה נורא שלגן החיות לא היה יכולת להחיות את החיה הזו בחיים, והילד הזה בטוח. זה נורא שהפעוט יכול אפילו להיכנס למתחם, מלכתחילה. הכל פשוט נורא, ובתקווה, כולנו לומדים מהמצב הזה כדי שמשהו דומה לא יקרה שוב. כלומר, זה מה שטעויות אמורות לעשות, נכון? לתת לנו את הכלים והידע והיכולת להימנע מיצירתם מחדש?
"אני מקווה שהמשפחה יכולה להישאר בטוחה"
זעם זה דבר מטורף, וכמות הכעס שאנשים חשים כלפי האם ומשפחתה גובלת (אם כבר לא עולה עליה) מסוכנת. למעשה, אפילו הילד בן ה -4 סובל מאיומי מוות, כאילו הוא מסוגל להבין לחלוטין או אפילו להבין מרחוק את מה שקרה. אני, ראשית, מקווה שהמשפחה הזו מסוגלת להישאר בטוחה מול כל כך הרבה אנשים זועמים.
