תוכן עניינים:
רוב האנשים ממהרים להגיד לך שלהיות אמא זו העבודה הכי קשה בעולם, אבל רק כשאתה הופך להיות עצמך אתה באמת מבין עד כמה העבודה יכולה להיות קשה. האחריות שמגיעה עם האימהות היא מלחיצה, אתה פועל על שינה מועטה, אתה מדווח לבוס רודני, לא הגיוני שקשה לרצות, ועבודה כל שעה בכל יום גובה את אותותיה. לכן, כשאנשים אומרים "" אימהות קשה "זו האמת האמתית ביותר לאמת אי פעם, אין שאלות שנשאלו.
מבחינתי באופן אישי החלק הקשה ביותר בתפקיד אינו התפקידים אלא תיאור התפקיד עצמו. אם אחראית לרווחתה הרגשית, החברתית, הגופנית והרוחנית של ילדה. לכן, בכנות האחריות היא שאני קשה ולעתים קרובות לא מכריע. הבנתי שאין "ימי חופש" מלהיות אמא. לא יכולתי "לבדוק", לא יכולתי להזמין חולים ולא יכולתי למקם את עבודתי במיקור חוץ (טוב אתה יכול לנסות, אם אתה יכול להרשות לעצמך צוות מטפלות). בעיקרון ותמיד, הדולר נעצר איתי, וההכרה יכולה להיות אימתנית.
אני יודע שלא כל משפחה דומה לשלי, אבל בבית שלנו ולמרות שבעלי מדהים ואבא נהדר, רוב חובות הטיפול בילדים נופלות עלי. אני ההורה דה-פקטו - זה שמארגן שיעורים, פגישות, קונה בגדים, תספורות ספרים ולוקח את מרבית הטיפול בילדים היומיומיים - וזה יכול להיות מתיש. אז כן, אני יותר מוכן להודות שיש זמנים שבהם הפתגם המשופר "להיות אמא זו העבודה הכי קשה בעולם" באמת מתקשרת, כולל הדברים הבאים:
כשאתה חולה ועדיין צריך להורות
אולי האימהות הייתה קלה יותר אם זה היה רק שינוי עצום בחיים שלך, עבודה קשה וטון של רגש. עם זאת, על גבי מה שכבר דורש, אתה צריך להתמודד עם אשמה כמעט תמיד נוכחת, נכה.
אם נראה שאם אמא מגיעה עם הרבה אשמה וחרדה עצמית. בין אם זה פנימי, או תוצר לוואי של קרובי משפחה וחברים בעלי משמעות טובה (וחלקם לא כל כך מתכוונים היטב) שמטילים ספק בהחלטותיך, יש אין סוף הזדמנות להרגיש שאתה נכשל.
בסופו של דבר, עלינו רק לזכור שאנחנו האמהות הנכונות לתינוקות הספציפיים שלנו, ומושלמת אינה נחוצה (או אפשרית). רוב הטעויות שאנו מבצעים כאמהות אינן גורמות נזק רב ולמעשה יכולות להועיל לילדינו. כאשר הקטנטנים שלנו רואים אותנו טועים במשהו, רק כדי לאבק את עצמנו ולנסות שוב, הם לומדים כיצד להתמיד.
