מעולם לא הייתי הרבה מתכנן. למרות שהייתי שמח לחדור את זה לרוח חופשית ורצון לחיות חיים של ספונטניות, אני בעיקר פשוט לא החלטי. אני נאבק בתכנון מכיוון שאני נאבק לקבל החלטות, בין אם מדובר בבחירה של דגני בוקר, יעד חופשה או מעסיק פוטנציאלי. לא פלא אפוא שלא הייתה לי תוכנית לידה לפני הגעתה של בתי בדצמבר 2016.
בחודשים שלפני שנולדה לונה, כל בדיקה אצל רופא או מיילדת הסתיימה בשאלה אחת: האם הקדיש מחשבה נוספת לתוכנית הלידה שלך? האם רציתי לידה ביתית או לידה בבית חולים? האם רציתי ללמוד הכל על היתרונות של עבודה בסגנון כלבים? האם הייתי צריך בריכה? האם הייתי בשיעור לאמז 'ממש ברחוב? מה דעתך על רשימת בדיקות נוספת של תיקי בית חולים?
למען האמת, ידעתי מעט מאוד על מה שאני רוצה, קל וחומר איך אני רוצה לעשות את זה. תיארתי לעצמי שהלידה הולכת להיות מבולגנת, כואבת, ולפחות מעט טראומטית (אם ללא סיבה אחרת מאשר הקרע הפוטנציאלי של הנרתיק שלי) לא משנה מה בחרתי, אז למה להילחץ בגיבוש התוכנית המושלמת?
לא הייתי צריך את האכזבה הפוטנציאלית מגיבוש תכנית לידה, רק לכל היבט של התכנית להשתלל ביום של. לא רציתי להסתכן בהרגשה כאילו איכשהו נכשלתי בעצמי או בילדי החדש.
כל מה שבאמת ידעתי להיכנס לעניינים זה שרציתי לידה בבית חולים על פני בית, למקרה שמשהו ישתבש. המחשבה על הצורך לנסוע באמצע הלידה הפחידה אותי. בדיעבד, עם זאת, היו היתרונות והחסרונות להחלטתי שלא ליצור תוכנית. אם אני כנה, היו בעיקר חסרונות.
בסופו של דבר, היתרון העיקרי בכך שלא הייתה לי תוכנית לידה לפני הלידה בפועל של בתי היה בכך שלא לחצתי על תוכניות. יש אנשים שמשגשגים מלוחות שנה ורשימות, אבל אני לא חושב שאני אחד מהם. "לכנף את זה" פירושו שלא ניחשתי שנית על כל החלטה שקיבלתי. במקום זאת, "הלכתי עם הזרם", אם תרצו, והנטייה החרדה שלי דווקא נהנתה מכך.
החודשים המיידיים שלפני ההורה לראשונה יכולים להיות מערבולת רוח עבור כל אחד. אני ובעלי התמודדנו באופן אישי עם מהלך בינלאומי, שינויים בעבודות שלנו וציד-בית במדינה חדשה על גבי כל זה. דעתי נכלה על ידי הקמת חדר הילדים וקריאה בהנקה. פשוט לא הייתי צריך עוד עומס מידע. לא הייתי צריך את האכזבה הפוטנציאלית מגיבוש תכנית לידה, רק לכל היבט של התכנית להשתלל ביום של. לא רציתי להסתכן בהרגשה כאילו איכשהו נכשלתי בעצמי או בילדי החדש.
אבל היו חסרונות. אי הידיעה מה רציתי מנסיון הלידה שלי פירושה שאני משאיר את הדלת פתוחה להרבה אנשים אחרים לקבל את ההחלטות בשבילי. אף על פי שמנהל הבריאות בהריון מוביל על ידי מיילדות בבריטניה, בה אני גר כיום, רופאים יכנסו לבית החולים אם הם מרגישים שהם נחוצים. הם גם יממשו את זכותם להכניס רופאים סטודנטים, מרדימים וכל מי אחר שהם רוצים לחוות.
כשמדובר באופן שבו תבחרו לקבל תרופות לאורך הדרך (אם תבחרו להיות תרופות בכלל), לרוב המיילדות והרופאים כאחד יהיו בדרך כלל חוות דעת על התרופות הטובות ביותר שניתן לתת לכם. מה דעתך על גז ואוויר? רוצה את האפידורל הזה עכשיו? או אולי פשוט להימנע מטיפול תרופתי לחלוטין כדי שתוכלו להרגיש את החוויה הזו באופן מלא!
היעדר תוכנית הלידה שלי הוביל לכך שבסופו של דבר הועברתי לטיפול של רופא לאחר שבסופו של דבר התייצבתי באחת המיילדות. המשמעות היא שהרופא האמור הרגיש חופשי להכניס קהל של 12 זרים כדי לראות אותי הולדת. פירוש הדבר היה שמיילדת אחרת פחות או יותר אשמה - מעדה אותי על כך שרציתי אפידורל. היא לא נטלה סמים כשילדיה נולדו, והיא מעולם לא הרגישה עוצמה יותר. המשמעות היא שהרגשתי לגמרי מכל שליטה בכל הרגעים שבהם השליטה הייתה בדיוק הדבר שרציתי להחזיק עליו.
אי קיום תוכנית לידה גם פירושו שלא חינכתי את עצמי מספיק כדי לדעת שיכולתי לדבר. יכולתי להתעקש שמיילדת תאמן אותי בשארית הלידה ולא ברופא לא ידוע. יכולתי לבקש ממנו לבעוט את העמדה שלו ברגע שהוא הכניס אותו. יכולתי לדרוש פרטיות. יכולתי לבקש שאנשים ישמרו לעצמם את דעותיהם על משככי כאבים.
למרות העובדה שבסופו של דבר ילדתי (ושחררתי כל מיני נוזלים בגוף) מול תריסר זרים מוחלטים והרגשתי ממש לא חשובים ומעלמים אותי התוצאה, אני לא יכול להגיד שאשנה דבר בנוגע לתכנית ללא- תכנית. בגלל האדישות שלי לתכניות לידה נחתתי בעצמי במצב שלימד אותי מה הייתי רוצה לעשות אחרת אם תינתן לי הזדמנות אחרת. אם יהיה לי ילד נוסף, אני לא אפחד להשתמש בקולי. אני לא פוחד לבקש מה אני צריך. אני לא פוחד לתעדף את הנוחות שלי. אני מניח שלא אפחד מקצת תכנון.
