ביום חמישי, העולם איבד אגדה כששחקן הבמה והמסך הבריטי אלן ריקמן נפטר. הוא היה רק בן 69. למרות שריקמן אולי היה ידוע בעיקר בזכות תפקידו כסוורוס סנייפ בסדרה הארי פוטר, הקריירה שלו החלה עשרות שנים קודם לכן כשהופיע בחו"ל עם חברת רויאל שייקספיר. ובעוד שאני יודע שהמוות הוא רק חלק אחר מהחיים, זה מבאס. סרטן מבאס. מותו של אלן ריקמן מבאס. זו הסיבה מיותרת במיוחד שאלן ריקמן קרא את "אם המוות אינו הסוף", שיר יפהפה של רובין היצ'קוק, לפני שמת.
בדיוק כשחשבתי שאני לא יכול להתמודד עם חדשות חדשות יותר עצובות - כשלא יכולתי לקרוא עוד ציוצים של חבריו וחבריו, כמו ג'יי קיי רולינג, אמה תומפסון ואמה ווטסון - שמעתי את קריאת השיר של ריקמן ואיבדתי אותו.
(איכס! כולם. מרגישים.)
ריקמן קרא את השיר במסיבת יום ההולדת ה -50 של רובין היצ'קוק, לפני כ 12 שנים. למרות שסביר להניח שהיה לו חשבון בריאות נקי באותה תקופה, זה מוזר להקשיב אליו - במיוחד היום - אבל אני גם לא יכול להפסיק להקשיב, כי ריקמן הוא אדון נהדר ומופע ראווה נהדר, ואני רוצה לשמוע יותר ממנו. אני רוצה להיצמד אליו, ואני רוצה לשמור על חלק כלשהו ממנו בחיים. אני רוצה לשמור על רוחו בחיים, אפילו אם זה רק באבני חן - ככה - הוא הותיר אחריו.
אז נשען והקשיב, פשוט הקשיב. אך ראו הוזהרתם: אם אתם כמוני, אולי תרצו שהרקמות שלכם יהיו מוכנות! הקול של ריקמן הוא חלק מהסיבה שהוא היה כזה אייקון, ולשמוע אותו קורא על המוות ידבק במעריצים לנצח.
"אם המוות אינו הסוף", מאת רובין היצ'קוק:
אם המוות אינו הסוף, הייתי רוצה לדעת מה כן.
לנצח אנו לא קיימים,
פרט לעת עתה.
במכונת ה- gumshoe שלי דשדשתי אל הצוק,
עמדתי היטב בחזרה,
ופגע בגפרור כדי להאיר את חיי;
וכשהיא התלקחה היא נפלה בחושך
הדלקת דבר מלבד עצמה.
ראיתי את חיי נופלים וחשבתי:
ובכן, נשקו את הפיזיקה שלי!
הזמן נגמר, או שזה לא,
אבל את זה אני יודע:
החיים עוברים דרכנו כמו הלהב
של במבוק הצומח דרך האסיר שהוצמד לזווית
זה חודר את הדם שלך, הראש הצווח שלך -
החיים הם מה שקרה למתים.
לנצח אנחנו לא קיימים
פרט לעת עתה.
החיים עוברים דרכנו כמו קרן
מירוק פחם - זוהר זהוב,
ההפך מאיך שזה נראה:
לא אתה שעובר את החיים
החיים הם הסכין שחותכת את החלום שלך
מסביב לתפר
ומשאיר את מופעלת בזרם, צוחקת בפה פעור,
עד שהנחל ייעלם,
משאיר לך בוץ סדוק,
אפילו לא להיעדר,
מקצב הלב של דג גוסס.
במיטה, למעלה, אני מרגיש שהדופק שלך פועל עם השעון
ותגיע לידך
ונעל אותנו באצבעות
כאילו נתקלנו מעל הקוטב.
ובכל זאת אני יודע עם שחר
היד שלך תהיה עצם יבשה
אני ישנתי בשלום שלך, לא משנה כמה זמן אתעורר.
החיים מתפתלים,
דרך שרי וקרל שכבר לא יכולים להריח שוקולד,
או לראות בפליאה רוח מנפחת את המפרש,
או לענות לדואר
החיים ממשיכים הלאה
דרך קאטי שהייתה קתרין אך חייבת לקייט
שמסתכל מעבר לכתפה אל השד אזמודיוס,
ורואה את הדיילי מייל
(אני לופתת את הארנק. היה לי את זה ממש עכשיו.)
החיים פורסים
החמאה הקפואה בשבר האלפיני.
(מצאתי את התמונה שלך הפוכה
מעולם לא נישקתי ילדה כל כך הרבה זמן,
כל כך הרבה זמן, כל כך מקסים או כל כך לא בסדר)
החיים הם מה שהורג אותך בסופו של דבר
ואני יכול לבכות
אבל לא תהיה שם כדי להצטער
היית עשויה מהחיים
לנצח לא היינו קיימים
התעוררנו ולשנייה התנשקנו.
ובנימה ההיא, אני הולך ללכת לראות סרטים של הארי פוטר בזמן שאני מנפנף בשרביט הסנייפ שלי … ובוכה לכוס קפה קר.
