לעולם לא אשכח להתעורר לקול הולם בדלת הדירה שלנו. אני זוכר את אחי, אז בן 10, ושאל את אמא שלנו אם עליו לרוץ. עובד מקרה וקצין משטרה היו בחוץ ושאלו את אמי איפה אני ואחי. כמי שגדלה על רווחה ושמעה סיפורים על טיפול באומנה, הלב שלי התמלא מיד באימה. מה עומד לקרות לנו? בדומה לסיפורים חשובים אחרים, אך לעיתים קרובות לא נשמעים, זה עכשיו אנחנו מאירים אור על מערכת האומנה ואני לא יכול שלא להכיר איך זה זה אותנו מקבל נכון את האומנה, בהתבסס על החוויה האישית שלי - וכן כן קפדנית -..
מאז שהייתי בן שמונה עד גיל 10 אחי ואני היינו במערכת האומנה בקליבלנד, אוהיו. הראשון מבין שני בתי אומנה היה תקופה קצרה לתקופה של חברים רחוקים למשפחה במשך מספר חודשים, עד שיכולנו להיות ממוקמים כראוי בבית אומנה בפועל בפרבר סמוך, שם שהינו עוד שנה וחצי.
כעת, כהורה לילד בן ארבע, אני מרגיש בר מזל לתת לבני בית וביגוד נקיים ולא מאפשר לו להזדקק לדברים שאין לו כבר. אבל לא ככה גדלתי. התחושה להיות הילד המסריח בכיתה של ילדים מוכי עוני כבר או בת השבע היחידה שזחל ג'וקים מתיק הספרים שלי הם דברים שיישארו איתי לנצח וככל הנראה חלק ממה שהוביל לאחי ואני שמים אותנו באומנה. אז הצפייה באומנה המוצגת ב- This Is Us החזירה כל כך הרבה מהזיכרונות שלי כילדה אומנה וכל כאב הלב שהגיע עם זה.
בעונה 2 רנדל ובת 'רצו להרחיב את משפחתם. ומאחר שרנדל אומץ כתינוק, הוא חשב שפרנסת למישהו כמו שהוא סופק לו תהיה הדרך המושלמת לכבד גם את ג'ק, את אביו המאמץ ואת הזמן שבילה אחר כך עם וויליאם, אביו המולד. אז כמשפחה עשירה המסוגלת לפרנס משק בית גדול יותר, שקלו לאמץ ילד תינוקות.
בדרמות טלוויזיה צפויות יותר, אימוץ ילד יכול היה לעבוד בכמות הדמעות השבועית שהתוכנית כידוע מפיקה. אבל עבור This Is Us, מופע שאינו חושש לחקור כל מיני דינמיקה ומצבים משפחתיים, המופע עבר מסלול שונה לחלוטין: מערכת האומנה. כפי שציין בת ', אם הם באמת רוצים לעזור למישהו, הם צריכים לשקול לטפל בילד מבוגר בהרבה, במקרה זה, שמה היה דג'ה. היא הייתה שקטה ולכאורה פחדה מהמשפחה החדשה שלפניה, ובצדק. היא גם התגוננה מייד באמה, ולמרות כל ההזנחה וההתעללות שעברתי כילדה, הרגשות האלה של לרצות להגן על ההורה שלך שנלקחת מהם מדויקים להפליא.
אני עדיין יכול לזכור, 20 שנה אחר כך, את התחושה של כניסה לבית מוזר עם משפחה מלאה פרצופים מצפים, כולל שני הורים ועוד כמה ילדי אומנה שכבר נלקחו הרבה לפני שאחי ואני הגענו. עבורי הבית היה סמל למשפחה עשירה מהמעמד הבינוני, והיה הרבה יותר נקי מכל בית שחייתי אי פעם.
אבל זה עדיין היה בית מוזר עם חדר שינה שלעולם לא ממש ירגיש כמו שלי, וכשאני עמדתי בפתח באותו יום הראשון, היו לי כל כך הרבה שאלות פנימיות של כמה זמן אני אהיה שם, איפה אני הולך לישון, וכמה זמן ייקח עד שאחזור לפגוש את אמא שלי.
הערה מוכרת שדג'ה ואני קיבלנו שנינו כאשר התקבלו בברכה בבתים החדשים שלנו הייתה ביחס להיגיינה האישית. אני זוכר ששמעתי בצלילים מנומרים עד כמה אחי, שגדול ממני בשנתיים, ריחתי. בשלב זה באנו מדירת חדר שינה אחת שישנתי על פוטון קצף והוא ישן בחדר השינה היחיד בזמן שאמא שלנו ישנה על ספת הסלון. היינו עניים שרוב הארוחות שלנו הגיעו מתוכניות הבוקר והארוחת צהריים בחינם בבית הספר, כך שההיגיינה מעולם לא הייתה ברשימת העדיפות שלנו, ואף לא לימדה אותנו אותה כראוי.
אז כשטס ואנני הזכירו שדג'ה מריח רע מ"זהו אנחנו " כשהגיעה לבית פירסון, זה התקרב אלי הביתה. למרות שזה אולי נראה כמו משהו שנזרק לשם כדי לנסוע עוד יותר הביתה את הנקודה שהיא הגיעה מחיים ביתיים מחוספסים לפני שגרה עם רנדל, בת ', טס ואנני, זו גם אמת לילדים באומנה בכלל.
מיד זיהיתי את ההתעצמות של דז'ה כשרנדל נכנס לחדר אחרי שבית מצאה את הסיגריות בתיק שלה. זה הפחד שמגיע עם נפיחה בכל פעם שהורה מכה בך.
בגדים מוכתמים שלי כמעט ולא נשטפו, והרחצה הייתה תופעה שכיחה. במקום ללמד הרגלי רחצה בסיסיים, אמי התמקדה יותר באלכוהול. שמירה על ניקיון שערותי לא הייתה בראש סדר העדיפויות, למעשה, היו לי כינים ראש כרוניות כילד. שמפו תרופות הפך לחבר מוכר שלי עד שהצלחתי סוף סוף להיפטר מהכינים.
מיד זיהיתי את ההתעצמות של דז'ה כשרנדל נכנס לחדר אחרי שבית מצאה את הסיגריות בתיק שלה. זה הפחד שמגיע עם נפיחה בכל פעם שהורה מכה בך. אפילו עכשיו, בבגרותי, אני סוחב אתי את אותו הרגל האינסטינקטיבי. אם מישהו מסביבי נע מהר מדי או מושיט אליו, נגיד, מגרד את הראש או את הצוואר שלהם, אני נרתע באינסטינקט מתוך הרגל מהתקופות שהורה לי או חבטתי בהורה בילדותי. זה לא קשור בשום פנים לחברים, למשפחתי או לבעל, אבל הרפלקס האוטומטי להגן על עצמך לעולם לא נעלם כשגדלת בבית מתעלל.
אני זוכר שבכיתי בעצמי לישון בלילות הראשונים שביליתי בבית האומנה שלי. אצל דג'ה רגשותיה באו לידי ביטוי בכעס ותוקפנות. מבחינתי להתבלבל ולהתרחק מאמא שלי זה היה מתסכל ומפחיד, אבל גם לא ידעתי איך ההורים האומנים שלי יגיבו להתפרצויות או התנהגות גרועה, אז במקום זאת בכיתי באופן פרטי וקיוויתי שאמא שלי עושה את מה שהיא היה אמור לעשות כדי להחזיר אותנו. אבל דרך הכעס והתוקפנות של דג'ה, יש את אותו עצב ובלבול שמגיעים כמעט לכל ילד אומנה ללא שליטה על המתרחש וללא תשובות לגבי העניין הבא.
אמא שלי נפטרה כשהייתי נערה, אבל לאחרונה עברתי את התיקיה שהיא שמרה בזמן שהיינו באומנה ויש גיליון שמפרט את כל מפגשים אנונימיים של אלכוהוליסטים שאליה היא הלכה, עם חתימות חתומות כדי לאמת אותן. ובמשך כל תקופת זמננו באומנה לא חלפו יותר מיומיים בין פגישותיה במאמציה להתפכח. וכאשר היא נחשבה כהורה מספיק כשיר להחזיר את אחי ואני איתה, היא מעולם לא חזרה לשתות או אפילו לעשן.
עם זאת, עבור הורים אחרים, הובלת ילדיך כדי להיות ממוקמת באומנה אינה מספיקה להתעוררות. אני זוכר שאמא שלנו סיפרה לנו באחד הביקורים המפוקחים שלנו שהורה אחר באחד משיעורי ההורות הנדרשים שלה קם בפתאומיות, הצהיר שיש לה חיים משלה להגיע אליהם ועזב. חלק ממני תוהה תמיד מה קרה לילדה שלה או לילדיה שהיו במערכת, הרחק ממנה ולא בטוחים מה צופן עתידם.
אחי ואני היינו שניים ממזל המזל, שהתיק שלהם בסופו של דבר נסגר ואמא שלהם עשתה את כל מה שהיא הייתה אמורה לעשות כדי לשמור על המשפחה שלנו יחד. אחרים לא כל כך בר מזל, וכאן נכנסים הורים אומנה סבלניים ואוהבים, כמו מה שבת ורנדל מנסים להיות ב- This Is Us. אם הסיפור ימשיך להיות מציאותי ככל האפשר, זה לא יהיה דרך קלה, אבל התוצאה הסופית תהיה שווה את זה.
צפו בסדרת הווידיאו החדשה של רומפר, יומני דולה של רומפר :
בדוק את כל סדרות יומני הדולה של רומפר וסרטונים אחרים בפייסבוק ובאפליקציית ההמולה ברחבי Apple TV, Roku ו- Amazon Fire TV.
