לרוע המזל שמרתי שוב על השלייה בהיריון זה. למרבה המזל, אני מקשיב הפעם לגופי ודוגלתי בעצמי - מיומנות שלמדתי מלהיות דולה - אז הדברים התבררו בסדר.
מאותו הרגע התחילו האתגרים האמיתיים. אחרי שמונה וחצי חודשים של ציפייה זה היה זמן משחק ונבחנתי. נחשו מה, נכשלתי, LOL. השבועיים הראשונים היו משב רוח, כמו שאמי ואחי היו כאן, בנוסף לבעלי שהיה בחופשת אבהות כדי לעזור באיזון מק'וב. אפילו הצלחנו לסחוט דייט!
אבל אחרי שאמי ואחי עזבו, הדברים נהיו קצת יותר קשים - התרגלנו לעזרת אמי. כשהיינו רגילים לשגרה החדשה שלנו, הגיע הזמן שמקאבס יעזוב אותי ולחזור לעבודה.
"אני חיה ויכולה לעשות כל מה ששמתי אליו את דעתי ועוד." זה מה שהיה לי לומר לעצמי ביום הראשון שלו בעבודה, כשהבנתי שהחיים שלי יתחילו להיות מפחידים לזמן מה. אך שום כמות של דיבורים עצמית לא הצליחה לפצות על חסך השינה וההר של חיתולים מלוכלכים בפינה.
איך הוא מעז להשאיר אותי בבית לנהל את שני הילדים האלה לבד בניסיון לספק למשפחה שלנו ?! ידעתי שהתסכול שהרגשתי כלפיו היה מגוחך. אבל גם ידעתי שזה בא ממקום של פחד. לא היה לי מושג איך אצליח לשרוד לבד במהלך יום העבודה.
רק בגלל שאני מרגיש בסדר גופני זה לא אומר שאני בסדר מבחינה נפשית או אפילו מותאם.
התראת ספוילר: להיות אמא לשניים זה היה מפחיד בדיוק כמו שציפיתי. נראה שאי אפשר היה לשים לב לשני הילדים בו זמנית. ונראה היה בלתי נמנע שאפספס הרבה ארוחות ואחזיק את השתן לפרקי זמן ארוכים. בתחילה, כל העניין עם אחיזת שלפוחית השתן לא היה בעיה עצומה מכיוון ששכחתי זמן קצר לאחר הלידה, מקובל לא להיות מסוגל לחוש את התחושה שמזכירה לך להשתין. אבל יום אחד מצאתי את עצמי משתין תוך שיעול - זו הייתה תזכורת ענקית שהייתי צריכה כדי לחיים ביחד.
פחדתי שלעולם לא אסתגל לחלוטין לאורח החיים הזה, אחזיר את תחושת השלפוחית או אגיע לעיר הולדתי לראות את משפחתי.
למרות הפחדים שלי, עשיתי את מה שאני עושה תמיד וקפצתי ראש בראש לעבודה שלי. ידעתי שזה לא חכם להקל בחזרה לעבודה פחות מחודש אחרי שהתחלתי במסע של הורות מרובה ילדים, אבל הדחף שלי להניע את הקריירה שלי גורם לי לעתים קרובות לקבל החלטות מטופשות.
ושילמתי על זה. בחודש האחרון, הלחץ שלי היה בשיאו בכל הזמנים כיוון שציפיתי לא הגיוני לקפוץ בחזרה לעבודתי. איכשהו, זה החליק את דעתי שרק בגלל שאני מרגיש בסדר גופני זה לא אומר שאני בסדר מבחינה נפשית ואפילו לא מותאם.
הייתי בהלם במיוחד עד כמה אהבתי אותה בהתחשב בכך שהייתי בדיכאון במשך אחוז גדול מההריון.
היו הרבה דברים שלא הייתי בטוח בהם בקריירה שלי ובניהול ההורות. אבל דבר אחד שלא היו לי ספקות לגביו היה האהבה שהייתה לי לבת שלי החדשה. ילדתי לפני כן, זה הרגיש אחרת עם הפעם בת. לא אהבתי את בני פחות ממנה, אבל אהבתי אותה בדרך אחרת.
הייתי בהלם במיוחד עד כמה אהבתי אותה בהתחשב בכך שהייתי בדיכאון במשך אחוז גדול מההריון. מי היה מאמין ששפלונים נואשים כאלה יהיו מבשר לשמחות כה קיצוניות?
נזקקתי לכל השמחה והאהבה שאני חשה בשבילה כדי להעביר את הארוחות שהחמצו והתכווצויות הרחם שהחברה הייתה השלב המוקדם של תקופת ההסתגלות לאחר הלידה - ולא תתחיל אותי עם השחרור.
מקהב מסתגל כך להיות אח גדול. יש לנו הרבה רגעים "מה הם עושים !?" אבל הוא טוב להביא חיתולים.
אני עדיין עובד על גילוי כיצד לנהל את הנוכחות של שניהם. אבל אחרי שיצאתי מהטיול הראשון שלי מהבית עם הטיולון הכפול, אני בטוח שאני יכול לקחת על עצמי את העולם!
זה קשה, אבל אני עדיין שמחה.
Btw, לתינוק יש גם כינוי - גרומפיסטה!
