תוכן עניינים:
אני מרגיש שזה קל מאוד למי שמעולם לא היה הורה, לשפוט מישהו שמודה שהוא חשב או פנטז על לברוח מילדיו. ברור שבאמת לברוח זה סיפור אחר, אבל חושב על זה? אני מרגיש שמותר כשאתה הורה. כל מה שאתה עושה בשירות ילדיך, הבית והמשפחה, מגיע במחיר לשאיפות שלך, לגאווה ואפילו לזהות שלך. כששאלתי את האמהות על הפעם היחידה שבה הן רצו להפסיק מההורות, הרבה מהן התקשו להתאמן, רק בגלל שהיו כל כך הרבה פעמים שרצו להפסיק מההורות.
איש מהם לא עשה מעולם ואף אחד מהם מעולם לא עשה זאת, אך בגרונות האפלים ביותר של כל מאבק בגידול ילדים, קל לכולנו לזכור את הזמן שלפני שהיה לנו כל האחריות הזו על כתפינו; זמן שכל זה כל שנייה של כל דקה בכל שעה בכל יום של יום, אחריות בלתי נגמרת, מתישה רגשית, לא היה דבר. זה מה שהופך אותו לנקז כל כך, נכון? זה פשוט לא מפסיק. אפילו כשהם ישנים. קודם כל: בוא. זה צעד טירוף כדי להבין שהילד שלך הולך להירדם מלכתחילה. גם אם הם ישנים במהלך הלילה, אתה יודע ששמונה שעות (צמרות) אינן עומדות להיות מספיק זמן כמעט לטעון בסוף כל יום. בכנות, זה לא הילדים שלנו שאנחנו רוצים להיגמל, זה להיות הורה.
אז בשם הכנות והסולידריות השלמה, הנה כמה רגעים שגרמו ל 15 אמהות לרצות לזרוק את המגבת.
ג'ניפר
"אני לא חושב שאי פעם רציתי לברוח. חלמתי את כל חיי על להיות אמא וידעתי שיהיה קשה (אני זוכר כמה ממה ששמנו את אמא שלי). ימים שנראו נוראיים, שם אמרתי לעצמי 'אני כבר לא יכול לעשות את זה!' אבל מבחינתי זו יותר התמוטטות על הרצפה והתייפחה, נאנקת, 'פשוט תעבור לישון! שניכם! אני מרגיש שאני ער כבר ארבע שנים!' או, 'תנידי נעלי Fking!! לא אכפת לי אפילו אם הן יתאימו או יתאימו!' ו / או אני שותה עד שאמצא דרך לחפור את עצמי מהחור הייאוש. הייתי אומר שהאינסטינקט שלי היה מאבק ולא מעוף. רציתי את זה, אני לא יכול לוותר, מעולם לא היה אפשרות, אפילו כשההליכה היא מעבר למחוספס (כמו שלוש השנים בהן גופי נשבר). בנוסף, אני רוצה להודות לפרוזאק. ורשתות התמיכה שלי. ו'בית ספר '."
