17 דברים שכל אמא חושבת על הפעוטה שלה, אבל לא אומרת בקול רם

לפעוטות יכולת מולדת זו להיות חמודים ככפתור דקה ואז להשלים גיהנום הבא. ממש כמו בני נוער (אני בטוח) זה בגלל שהם צומחים בקצב מהיר ומעבדים דברים חדשים כל יום. אני בטוח שזה מדהים לעבור מלהתנפל ונשיקה 24/7 עד שאומרים לי לא לטפס לכאן או לקפוץ לשם. בגלל חוסר יכולתם לנסח באופן מלא את רצונותיהם וצרכיהם, הם נוטים להיות מתוסכלים להפליא (ולכן מתסכלים את הוריהם המותשים יתר על המידה). בדרך כלל סביב הנקודה הזו אנו האמהות החדשות חושבות דברים על הפעוטות שלנו שלעולם לא היינו אומרים בקול רם.

כעת, לא כל המחשבות הנסתרות הללו הן שליליות (אם כי, בואו נודה בזה, רובן כאלו והן בדרך כלל כוללות מילות סיבוב או תוכניות פנטסטיות לגבי בריחה או לפחות הפלת וודקה בשעה בלתי סבירה). לפעמים אנו חושבים על דברים שהם מעט חיוביים (לפחות כלפי ילדנו) אך גם שגויים לחלוטין ומשמעותם כלפי אחרים. שוב, זו הסיבה שאלו הם פשוט דברים שאנחנו חושבים, ולא כאלה שאנחנו מוכנים לפגוע בחברה מעורבת ולשחרר לעולם. (לפחות, זה הכלל עבור רובנו.)

בסופו של דבר (ובדרך כלל) פשוט די בהכרה בכך שהמחשבות הללו קיימות, ולהזכיר לעצמנו שללא מחשבות אלו אומר שאנחנו אמהות רעות, די בכדי לעבור את ההתפרצויות המתסכלות שהפעוט שלנו נראה מכופף לזרוק. אז, אילו סוגים של מחשבות חשוכות ועלולות להיות רעות אורבות במוחם של פעוטות מתוסכלות? המשך לקרוא כדי לגלות (רק כמה):

"אתה מביך את הגיהנום ממני, ילד"

הם קוטפים את אפם. הם מכנים אנשים אחרים בשמות כמו "קקי-ראש." הם מפליצים, בקול רם, בציבור. הם אדונים מבריקים שהביכו את האמהות שלהם לעזאזל, ופשוט לא אכפת להם.

"אתה ברצינות הרבה יותר חכם מכל הילדים האחרים. משולבים."

לכל הורה יש רגע אשם (או שניים) כאשר הילד שלהם מגלה משהו חדש, כמו לזהות צורות או כיצד לדקלם את האלף-בית, והם רוצים באופן אוטומטי לקרוא לילד שלהם גאון. אני לא יודע למה זה, אבל כולנו גאים במיוחד ברגעים ההם; עד כדי כך שלפעמים אנו מסתובבים עם זה, במיוחד כשאנחנו רואים ילד מבוגר אחר נאבק בדברים שהילד שלנו מרים בקלות. עם זאת, אל תדאגו כי ההורים של הילד כנראה חושבים אותו דבר. בעצם כולנו טועים.

"הייתי מעדיף לנקות את כל הריסים שלי מאשר לקרוא (להכניס את הספר המועדף) שוב"

אני לא יכול לומר לך כמה אני חולה בקריאת המנוע הקטן שיכול היה. כן, זה המועדף עלי ושל בני, אבל לפעמים אני פשוט לא רוצה לקרוא קריאה. אני עושה מספיק מזה במהלך היום לעבודה, ואני מעדיף לעשות בעיקרון כל דבר אחר. מה שגורם לי כמובן להרגיש אשמה כי אני יודע כמה חשוב לקרוא לילד שלי מדי יום.

"למה אתה לא יכול להיות יותר כמו הילד ההוא?"

אולי זה בגן המשחקים או במסיבת יום הולדת, אבל תמיד תסתיים עם הפעוט "המושלם". באופן מושלם, אני מתכוון לילד היחיד שלא דוחף או צועק או מאבד את הנעליים שלהם, שנראה מנומס ומכסה את הפה בכל פעם שהם משתעלים. זה שאומר בבקשה ותודה ויודע לשתף. אתה מקנא בהורים של הילד הזה ואתה מסתכל על שלך, מכוסה בעפר תוך לבישת גרביים לא תואמים, תוהה מדוע שלך לא יכול להיות יותר "כזה".

ובכן, רוב הסיכויים שהם היו בשלב מסוים. לכל ילד יש רגע נראה "מושלם", אך בשאר הזמן, כולם קצת יותר דומים לכמרים.

"אתה באמת צריך STFU"

אמא. אמא. אמא. אמא. אימא. אמא. אמא. MAMAMAMOMOMOMAMAMAMAAA! כן, נמאס לנו לשמוע את זה. אנו רוצים שיהיו חביבים בשקט, ולעיתים אנו אומרים זאת. כמובן, אנחנו באמת רוצים לצרוח ישר בפניהם, אך בדרך כלל אנו נמנעים מלעשות זאת.

"אני מקווה שלעולם לא תלמד להגיד כראוי (הכנס ביטוי פעוטות חמוד)"

שיא פעוטות חמוד הוא אחד היתרונות המשולבים בגידול ילד. לדוגמה, הבן שלי מכנה בדרך כלל את הצעצועים שלו מברק מקווין "Kow-kow" (כמו ביטוי הביטוי של McQueen "Ka-Chow!" שהילד שלי לא יודע לבטא נכון). אני באופן אישי לא יכול להשיג מספיק מזה ובזמן שאני לא אעודד אותו להגות באופן שגוי דברים לאורך כל החיים (כי בגיל 16 זה לא יהיה כל כך חמוד), אני מקווה בסתר ליבו שהוא "קא-קו" לכל החיים.

"אתה בהחלט מוחלט יותר מהילד הקטן האחר"

אולי זה דבר אבולוציוני אבל כהורים כולנו חושבים שהילד שלנו הוא הילד הכי חמוד שיש אי פעם. כאשר הורים מסוימים מסתובבים ומציגים תמונות דוגמניות מקצועיות של הילד שלהם, אנו מתכווצים באופן פנימי מכיוון שלעתים קרובות אנו לא מוצאים את ילדיהם אפילו חמודים מרחוק. כמובן, לא נגיד את זה. אנחנו לא מפלצות, אנשים. עם זאת, כשאנחנו מסתכלים אחורה על הפעוט שלנו, אנו בהחלט נחשוב, "לעזאזל, אתה בטוח שהצלחת עם הגנים שלך, ילד!"

"אני זקוק לחופשה מלהיות אמא שלך. מייד."

אני די בטוח שלכל האמהות יש פנטזיות בריחה באופן קבוע. אנו עובדים קשה כדי לגדל את ילדינו ולשמור על סדר במשקי הבית שלנו וחיינו מתפקדים ולפעמים אנחנו רק רוצים לארוז את הזבל שלנו ולרוץ. לעזאזל, רבים מאיתנו אכן עוזבים, אבל רובנו מסתפקים רק בכמה שעות בבר או בסלון הציפורניים.

"אתה מתנהג לגמרי כמו (אותו ילד ממש מעורר חרדה) ואתה צריך לא"

לפעמים אנו רואים את המציאות שלנו משתקפת בילדים אחרים. אנו רואים את ילדינו מתנהגים ממש כמו ילדים שביקרנו בעבר. זה לא נכון להשוות את הילדים שלנו, אבל אנחנו לא מושלמים והפיתוי שם כך, כן, זה בסופו של דבר יקרה. היי, לפחות אנחנו שומרים את זה לעצמנו, נכון?

"האי, אתה מריח …"

פעוטות אוכלים עם הידיים. הם מתרוצצים ומשחקים בעפר. הם לא תמיד רוצים לשתף פעולה עם זמן צחצוח השיניים. במילים אחרות, הם יכולים לקבל קצת, אום, מושקים. אבל אנחנו עדיין אוהבים אותם.

"אין שום היגיון בהתנהגותך"

האם ניסית אי פעם למצוא את ההיגיון בהתפרצות זעם לפעוטות? כנראה שיש לך, כי בטח היית נואש מספיק לנסות ולדון עם הילד. הייתי גם מעז לנחש שתגיע בסופו של דבר למסקנה זו ופשוט נאנחת ממה שחייך הפכו.

"אני שונא להאכיל אותך"

חלק מהילדים נהדרים עם ארוחות. אחרים, כמו בני, יכולים להיות קצת קרב. בזמן שאני מנסה נואשות לא לקחת את זה באופן אישי כשהוא מחליף למזלג ביצים, אני לא יכול שלא לחשוב כמה אני שונא את התהליך הזה.

"אתה לא יכול פשוט לישון במשך שבוע שלם, כאילו?"

ברור שאנחנו לא רוצים שמשהו לא בסדר עם הילד שלנו, אבל אנחנו כן רוצים מנוחה. במיוחד כשהם מתחילים לדלג על תנומות או מסרבים ללכת לישון לגמרי. חמש דקות נוספות, ילדים. אנו מתחננים מכם.

"לא שם יותר מדי חריף, אתה?"

כן, זה סוג של אידיוט שחשב שיש, אבל כולנו חושבים את זה לפעמים. כאילו, כאשר הפעוטות שלנו נתקלים בדלתות הזזה מזכוכית בטעות או כשהם מתוסכלים שהצעצוע העגול לא ייכנס ליתד הכיכר. אנחנו עדיין אוהבים אותם, לא משנה מה, אבל, כמו, קיבלו את זה ביחד.

"אתה יודע, אתה באמת לא חמוד כשאתה מתנהג ככה"

אמנם אנו חושבים שהילדים שלנו הם הכי חמודים, אבל הם מאבדים חלק מהערעור שלהם כשהם מתנהגים כמו דיקטטורים קטנים. זה כמו כשאתה פוגש מבוגר מושך פיזית ואז הם מתחילים לדבר ואומרים דברים מכוערים ואתה ממש כמו "לא."

"אני לא יכול לחכות עד שאתה זקן מספיק לשתות, מדי"

זה סוג של טרופה עייפה שכל האמהות אוהבות לשתות יין (חלקנו אוהבים בירה! או וויסקי! חלקנו מאשנים סיר! חלקנו לא שותים בכלל!) אבל עבור אלה מאיתנו שכן, כנראה שאחד לא מתאים חשבנו שכנראה בילינו הוא היום בו נוכל לשבת ולחלוק בירה עם הילד שלנו. היי, כשיהיה בן 21 זה בכלל לא יהיה לא הולם (והם קונים, כי הם חייבים לנו שנשלים איתם כשהיו פעוטות).

"מדוע נולדו לי ילדים שוב?"

השאלה הזו קורה לא מעט. עבור חלקנו זה קורה במהלך כל זעם של פעוטות ואחרי כל בעיטה וסטירה וצעקה של הילד שלנו. מדוע עשינו זאת לעצמנו? אף אחד לא יודע, אבל כשהם סוף סוף נרדמים או כשהם נותנים לנו חיבוקים ונשיקות מתוקים, יש לנו סוג של רעיון.