7 פעמים שאתה לא מבין שאתה מבייש את הילד שלך

אני לא הורה מושלם; אפילו לא קרוב. למרות שלעולם לא הייתי פוגע בכוונה בילדי בשום צורה, היו מקרים שלא הבנתי שהייתי מביישת אותם, בדרך כלל בגלל דבר שעלול להיות לו השלכות ארוכות טווח. אני חושש שהרגעים האלה עשויים לשנות את ליבת מי שהם, כך שאחרי קצת השתקפות מאוחרת בלילה אני לא מרגיש שום חרטה.

הילדים שלי הם פנטסטיים. הם הולכים וגדלים לתחנות כוח קטנות ואינטליגנטיות ועצמאיות, ובכל זאת, רוב מה שבולט במוחי הם לא כל הזיכרונות של השיחות הלבבות שלנו או משיעורי החיים המוחשבים במורכבות, אבל במקום זאת, פעמים הרמתי את קולי מעט מדי פעמים, פעמים רמת הסובלנות שלי הייתה מעט נמוכה מדי, ופעמים שאמרתי דברים מתוך תסכול ובלי לחשוב.

אני בטוח שלרבה הורים יש רגעים כאלה שבהם, בזמנו, אתה עושה הכי טוב שאתה יודע איך. אינך יכול לגדל אנשים מבלי לבצע כמה שגיאות (קרא: רבות). עם זאת, אני רוצה ללמוד מטעויות של הורות בעבר ולהיות מודע יותר למה שאני אומר ואיך אני אומר את זה כך, בעתיד, הילדים שלי לא חשים את הבושה שמגיעה עם כל כך הרבה מהרגשות למטה. עם זאת, הנה כמה מהדרכים שאולי אינך מבין שאתה מבייש את ילדיך, כך שבפעם הבאה שכולנו נוכל ללמוד ולהיות טובים יותר מההורים לפנינו.

אתה אומר להם שאתה עסוק

לעיתים רחוקות אני מבין אי פעם כמה פעמים אמרתי "אני עסוק", לילדים שלי, עד שאני אומר את זה בפעם העשרים והילדים שלי קוראים לי על זה. מכיוון שאני עובד מהבית, לתפקיד שלי יש מעט גבולות. אני עובד שבעה ימים בשבוע, ובעוד שאני מנסה לדבוק בעיקר בימים, העבודה שלי יכולה לדמם בערבים שלי. אני מבין שהילדים שלי צריכים אותי ולכן כשאני אומר "אני עסוק" לעיתים קרובות, מה שאני באמת מעביר זה שאני עסוק מדי בשבילם. בסופו של דבר הם יפסיקו לבקש את עזרי בכלל ואז יהיה מאוחר מדי לתקן את זה.

הבושה שהם חייבים לחוש כשאמם שלהם יש להם מעט זמן או אין להם זמן (אני כן, אבל זה אולי לא נראה להם ככה לפעמים), והם ממשיכים לשאול ולהושיט יד בכל מקרה, פשוט שובר לי את הלב. זו הסיבה, בסוף כל יום ולפני שהם הולכים לישון, אני מקפידה לתת להם 100 אחוז מתשומת ליבי. אולי אני לא מושלם, אבל אני לומד.

אתה צועק עליהם ל"מהר "

אפילו כשאני לא מתכוון, אם אנחנו ממהרים אני אומר לילדים שלי להזדרז. אמנם זה אולי נראה תמים מספיק, אך מה שקורה בפועל הוא שאני רק חושף את התסכול שלי בעוד שהוא אף פעם לא גורם להם לזוז מהר יותר. כל הילדים עוברים בפסעים שונים ועל ידי צעקות וצעקות ואחיזה באיזו מאוחר אנו רצים, הפיתרון הטוב יותר יהיה לי לעורר השראה על ידי פעולה. אם הבן שלי מתקשה לקשור את נעליו, אני יכול לבקש לעזור עם השרוכים. אם בתי חסרה את המחברת, אני יכול להזכיר לה לקבוע אותה במקום שהיא זוכרת בפעם הבאה.

ילדים ידועים לשמצה בגלל שהם הולכים לאיבוד בעולמיהם הקטנים והמאבדים את הזמן - זמן שאני כל כך מאחל לי לחזור אליו, בעצמי. מה שאני לומד הוא לאפשר לילדים שלי להיות ילדים כדי לא להביע בושה על שעשו דברים טיפוסיים שילדים עושים. בסופו של דבר אלה שאני פוגע בהם, הם אלה.

ציור עונש

אמירת דברים כמו "פשוט חכה עד שאביך יחזור הביתה", כאמצעי להאריך עונש לא עוזר במיוחד. אם כבר, זו דרך אחרת אתה מבייש בלי כוונה את ילדיך. אם הם צעירים מספיק כמו ילדתי ​​בת החמש, הוא לא היה זוכר מה עשה כדי לקבל את העונש כשהאבא שלו בבית.

אם זה ילד מבוגר יותר, כמו בתי בת ה -10, זה נותן לה המון זמן להרגיש אשמה - אולי כמות מיותרת של זמן. על ידי גרירתו החוצה זה גורם לי להרגיש כאילו אני סוג של רודן שנהנה לראות אותם יושבים בסבל. זה יגרום להם להתמרמר עלי, לא לכבד אותי. אני אוהבת את התינוקות שלי ומנסה למצוא את הדרכים הטובות ביותר ללמד אותם מבלי להתבייש.

אתה משתמש בהשוואות לא מכוונות

שני הילדים שלי לא היו יכולים להיות שונים יותר ומסתכלים אחורה, זה היה גם עם אחי הצעיר ואותי. כל אחד השווה את האתלטיות שלו לחוסר שלי והיצירתיות שלי לשלו. לא משנה מי דיבר עלינו, זה מעולם לא הצליח לגרום לאחד מאיתנו להרגיש רע בכל מה שלא היינו טובים בו (למרות ששנינו מוכשרים בדרכנו שלנו).

לכל ילד יש טמפרמנט, נטייה ואישיות משלו, ולכן להשוות בין הישגיו או כישלונותיו של הילד לזה האחר לא יהיה הוגן. בעוד שרוב ההורים לא מתכוונים לפגוע באמירת דברים כמו "אם רק הוא יכול היה להיות חמלה יותר כמו אחותו, " זה לא משנה מי הוא "הוא". כל מה שהוא עושה זה לגרום לתחושת בושה עמוקה על כך שאינו עומד בסטנדרט הבלתי אפשרי - להיות כמו מישהו אחר - זה נקבע.

אתה מבקש מהם להפסיק לבכות

תגובה טבעית כשאתה מרגיש מוצף מהמצב היא להגיד לילדך להפסיק לבכות. בתי במקרה היא דרמטית יתר על המידה ומאוד אמוציונאלית, אז היא בוכה על טיפת הכובע. לפעמים זה לובש אותי. זה לא שאני לא רוצה שהיא תחוש את הרגשות האלה אבל אני חוששת שהעור הדק שלה ומקווה שהיא תתעצם כך שהעולם לא יאכל אותה.

עם זאת, כשאני אומר לה להפסיק לבכות, אני בעצם אומר לה שרגשותיה ורגשותיה אינם תקפים. אני בעצם אומר לה שהיא לא צריכה להתבטא, כי זה גורם לי להרגיש לא בנוח.

אתה מדבר על משקל לעתים קרובות מדי

זה בהחלט אמור להיות עוד אחד המופיע תחת "דברים שלא הבנתי." שמתי לב לבושה האחרונה של בתי רק במשקלה אחרי שראיתי בוקר אחד נמתח. אני רץ תחרותי אז כמובן, אני עוקב אחר המשקל שלי לפני ואחרי ריצות כדי שאדע כמה אני צריך לתדלק אחר כך. אבל זה השימוש שלי בסקאלה ללא הסבר מלא, יחד עם קרב משקל בלתי נגמר בכל בנות המשפחה שלי, שאולי נשפך להערכה העצמית של בתי.

גדלתי עם כולם תמיד בדיאטה או הולך לפגישות בנושאים הקשורים למזון ובעיות בריאות שלהם בגלל המשקל. אני בהחלט מנסה להיות מודע יותר לכל נושא המשקל בעתיד, כך שלא יהיו לה אותם קרבות לאורך כל חייה. זה עניין של להיות בריא. אני רק צריך להיות תומך טוב יותר בלוודא שהיא מבינה ומרגישה בנוח בעורה שלה.

אתה אומר "אני אעשה את זה"

טבעי לרצות לקפוץ פנימה ולהשתלט עליו כשהילד שלך באמצע לעשות משהו ואתה יכול לראות שהוא, או היא, מתוסכלים ממנו. בכך אנו מראים להם שאנחנו לא סומכים שהם יכולים להבין את זה. אני הורה למסוק שמותר לעצמו אבל אפילו בכל זאת, אני מנסה לתת להם לטעות בעצמם כשאני יכול. אם אני קופץ לכל הזדמנות, הם לא רק לא ילמדו איך לזוז הלאה בלעדי, הם ירגישו בושה בידיעה שלא האמנתי בהם.

כולנו עושים הכי טוב שאנחנו יכולים. אנו מנווטים ללא הוראות ו (בתקווה) אנו לומדים מהדברים שאינם עובדים. העניין הוא שאם תבינו שיש פעמים שהבלתם את ילדכם, החלטו להשתפר בפעם הבאה. ילדים הם גמישים ומלאי חמלה באמת לטעויות שאנו מבצעים - אך רק אם אנו נותנים להם את ההזדמנות להיות.