תוכן עניינים:
- אתה יכול לקבל הכל
- שתצטרך אפילו לרצות את הכל
- העבודה שלך תסבול
- אתה לא כיפי
- האשמה הזו באה עם העבודה
- אתה פשוט עובד לשלם עבור מעונות יום
- אתה מופיע לפגישות בבגדים מוכתם
כשגדלתי לא שמתי לב או לשים לב לסטיגמה שקשורה לאמהות עובדות. אמי שלי עבדה, וכך גם הרבה מהאימהות של חברי, וזה היה סוג של נורמה בשכונת מעמד הפועלים שלנו בקווינס, ניו יורק. רק כשהייתי בשנות ה -20 לחיי ועבדתי בעצמי, שמתי לב שאמהות שעבדו מחוץ לבית מסווגות כטוב, בדיוק, ככה: אמהות ראשונות, עובדות שנייה. מי היה צפוי להכין את חגיגות יום ההולדת החודשית במשרד במשרד הפרסום בו הועסקתי? ובכן, "אמא" של משרדנו, כמובן, שהוגדרה כאמא הפיגורטיבית, והפשוטה, של משרדנו.
ובעוד שלמדתי מהמה שנקרא "אמא של המשרד", כמו לחתוך עוגה ל 25 אנשים בלי שהפרוסות יתפרקו, מעולם לא קניתי למיתוס שאמהות עובדות צריכות להביא את משחק האמא שלהן למשרד. היו לי המון קולגות גברים שהיו להם ילדים, אז למה הם לא ציפו להניח את מזלגות הפלסטיק?
מיתוסים של אימא עובדת הם בדיוק זה: סיפורים מיושנים המונצחים בעולם שבו התרבות המשרדית עדיין מעודכנת על ידי הגברים שהקימו אותה לפני מאות שנים! מי אומר שיום עבודה בין 5 ל -5 הוא הטוב ביותר עבור הורים עובדים? לוח הזמנים הזה התגבש מכיוון שגברים, שנשותיהם נטו לאחריות ביתית במהלך היום, פשוטו כמשמעו לא היו צריכים לדאוג לעצמם מלבד הבאת משכורת. אם בכלל, אמהות עובדות היו האמצעי היעיל ביותר מבין כל סוגי העובדים בגילוון השינויים שחברות מחבקות כעת מבחינת חופשה בתשלום וגמישות. למעשה, שרה לייסי, מייסדת ועורכת הבלוג המשפיע על עמק הסיליקון, פנדו, כותבת ספר חדש (כותרת עבודה: "רחם הוא תכונה, לא באג") וטוענת שהאימהות הופכת אישה לעובדת חזקה יותר, לא חלשה יותר. הציפייה שלי לספר זה היא, ובכן, בואו נגיד שזה לא נמצא מכל תרשים שאמא עובדת הייתה עושה לפגישה או מצגת ברמה גבוהה.
אז בטוח, אנחנו אולי לא מקבלים שכר כמו לגברים, אבל אנחנו לא צריכים להאמין לאותם מיתוסים של אמא עובדת שנמצאים שם מאז "בום התינוק". נוכל לקחת דף מתוך ספרו של לייסי ולבעוט כמה עד לרסן ולהביט בכאלה:
אתה יכול לקבל הכל
קריירה וילדים ואושר וחיים ללא מאבק עקבי. זה החלום שכל אמא עובדת רודפת, נכון? שגוי. ככל שהעולם רוצה שנאמין שהצלחה פירושה להשיג משהו שנקרא "איזון בין חיים לחיים", שהוא ממש רק למצות את עצמך על ידי הרחבת יתר ועבודה יתר ועשיית מה שאתה מאמין שאתה נדרש לעשות כדי להוכיח שאתה אם טובה ועובדת הגונה, אמהות עובדות כאן כדי לומר ש"הכל "לא קיים. לאף אחד לא יכול להיות הכל; זו מטרה בלתי אפשרית ואני לא מבין למה זה הוגדר כל כך גבוה לנשים, או בכלל היה מטרה. אבות עובדים מעולם לא התמודדו עם "שיהיה להם הכל". ואם לאמהות עובדות יש סיכוי גבוה יותר לפער תעסוקתי ותיפול קורבן לחוסר השוויון בשכר, ברור שאישה שתבחר (או נאלצת לעבוד) וילדים תוקם להיכשל. תרבות העבודה האמריקאית צריכה להתפתח מעבר להלך המחשבה הנוכחי שלה, ש"הכול "פירושו הצלחה סימולטנית בכל תחומי החיים של האם העובדת.
שתצטרך אפילו לרצות את הכל
ברצינות, מי בכלל ירצה לקחת את כל זה? מי רוצה להחזיק את עצמם בסטנדרטים כה קיצוניים בביצוע תפקידים ובהורות, ובמקביל לנסות לשרוד על משכורות שאינן יכולות להרשות להם עוזרות בית ושפים ועוזרים אישיים? האמת, כולנו זקוקים לעזרה. אני בטלפון עם ה- IT לפחות פעם בחודש, או בכל פעם שאני שוכח להשאיר את מחשב העבודה שלי במשך לילה למשך השדרוגים להתקנה. אני מעסיק רשת מורכבת של סבים וסבתות ומטפלות בכדי לכסות את השעות בהן ילדיי בבית אחרי הלימודים, ובעלי ואני עדיין עובדים. אין לי שום רצון לעשות "הכל", כי לא היה נשאר מעצמי דבר אם הייתי נותן את הכל לכולם. לרצות את הטוב שבשני העולמות יכול לקרות, אם כי לא לעתים קרובות, למדתי.
העבודה שלך תסבול
די ההפך. אם כבר, הפכתי להיות יצרנית יותר מאז שהייתי הורה. עם יותר בצלחתי הייתי צריך למצוא דרכים להתייעל, לעבוד בצורה חכמה יותר (ולאו דווקא ארוכה יותר). בנוסף, הוספתי תמריץ להצליח בעבודתי; לספק לילדים שלי את כל מה שהם צריכים ורוצים ומגיעים להם; ליצור סביבה יציבה. בכנות, הורות היא המניע האולטימטיבי.
אתה לא כיפי
אמהות עובדות מתוזמנות לשיניים, ללא מרווח לטעות וללא זמן לבזבז. אנו לא סובלים מטופשים, ואין לנו סובלנות לרכבת התחתית המתעכבת, שיעורי בית שנשכחו או למחזר בלתי מופרד. במילים אחרות, אנחנו מזמזם מוחלט, נכון? שגוי. אנו מחפשים כל הזדמנות למצוא את השמחה בסדקים שבין התפרים הנוקשים של ימינו, כמו כאשר ילדינו נשענים אלינו לפני השינה או כאשר אנו חולקים רגעים אינטימיים עם בני זוגנו או כאשר אנו יכולים לבלות עם חברינו העמוסים לא פחות. אנו נאחזים ברגעים שמזכירים לנו למה אנחנו עובדים כל כך קשה.
האשמה הזו באה עם העבודה
אני לא מתנדב בבית הספר של הילדים שלי, ובוודאי, אני יכול להאשים את זה בחוסר הזמן שבין עבודה במשמרות ההורות לפני ואחרי העבודה שלי בתשלום וכל האחריות שמובילה עם הבגרות, ולהיות מוצדק לחלוטין. אבל האמת היא, אולי לא אבחר לבזבז את זמני הפנוי בבית הספר של ילדי, פשוט כי אני פשוט לא רוצה. להיות שם בשביל הילדים שלי זה לא אומר לעשות את הדברים שלא הייתי בוחר לעשות איתם אם היה לי את הזמן, וזה בהחלט לא אומר להתיש את עצמי עד סף טירוף. האשמה קורה, בטוח, אבל זה לא מוצדק. לאהוב את הקריירה שלי לא אומר שאני אוהבת את הילדים שלי פחות. הרצון לבלות יותר עם הילדים שלי לא גורם לי להתמרמר על העבודה. אין לי על מה להרגיש אשמה, אפילו ובעיקר כשאני בוחר לבלות את זמני הפנוי באיך שאני רואה לנכון.
אתה פשוט עובד לשלם עבור מעונות יום
אין להכחיש כי עלויות הטיפול בילדים הינן משמעותיות והורים רבים קיבלו את ההחלטה הקשה להישאר בבית עם ילדיהם כאשר משכורתם נקשרת כמעט לחלוטין לכיסוי סיעודי. אבל העבודה איננה רק על אספקת מזון ומחסה למשפחתך. זה יכול להיות גם על טיפוח חלק מעצמך שאחרת לא יתגשם אם לא היית מאציל חלק מהטיפול באנשים אחרים ואמינים. גם אם הייתי יכול להרשות לעצמי להיות הורה להישאר בבית, לא הייתי בוחר להיות. אין דרך נכונה להורה, אבל מבחינתי העבודה מחוץ לבית מזינה את נשמתי באופן שההורות איננה. כן, אני צריך את הכסף. אבל יש לי גם צורך להעריך את הכישורים שעבדתי קשה כדי לפתח מחוץ לגידול ילדים.
אתה מופיע לפגישות בבגדים מוכתם
אתה לא צריך להאמין לזה, אבל בסדר, בסדר, זה די נכון. לפעמים. ובכן, יותר פעמים ממה שאני מוכן להודות.
