תוכן עניינים:
כילד חשבתי שנישואין נמשכים לנצח. בבגרותי, לא באמת הכרתי הרבה אנשים שהתגרשו, ומעולם לא חשבתי מיליון שנה שזה יקרה לי. אז כשהנישואים שלי התפרקו, לקח לי הרבה זמן להודות שגירושין הם הבחירה הטובה ביותר עבורי ועבור ילדיי. עם זאת, הפיצול היה תהליך ארוך ומאתגר, ובסופו של דבר היו כל כך הרבה דברים שפחדתי לומר בקול רם, או אפילו להודות בהרגשה, כשהגירושים שלי הושלמו, והתחלתי פשוט לומר: "אני אני גרושה."
זה היה כל כך מוזר, אתם. אחרי הכל, לא כך ציפיתי שחיי ילכו. זה גרם לי להרגיש כמו כישלון, למרות שעזבתי את בעלי לשעבר היה הכרחי וכנראה הדבר הכי גרוע שעשיתי. זה הרגיש כאילו הייתי נמנע מלומר את המלה "גרושה" בקול רם, אבל הייתי יכול להעמיד פנים שאני עדיין "בן אדם טוב". עכשיו אני יודע שלהתגרש לא הופך אותך לאדם רע או לאמא רעה, אבל הזמן שהייתי מעדיף לזחול בבור ומת מאשר להודות שהתגרשתי.
בימים שלאחר הפיצול, נאלצתי להתמודד גם עם רעיונותיהם של אנשים אחרים על גירושין והלחץ והבושה שבצורך לספר לכולם - ממספר הבנק לבוס שלי - ששמי ומצב הלחימה השתנו. גם התגובות שלהם היו כל כך מבולבלות. רובם אמרו, "אני מצטער." אליו רציתי לענות, "למה? אני לא." אחרים אמרו, "חבל", או אפילו "מה עם הילדים שלך?" לא פלא שלא רציתי לומר את הדברים הבאים בקול רם. הבושה שמקיפה אותך כשנישואיך מסתיימים היא מוחשית. לא הכרחי, לא הוגן ומוחשי.
"אני גרוש"
אולם הדבר הקשה ביותר לומר בקול רם היה לומר לילדים שלי שאני כבר לא נשואה לאבא שלהם. הם לא הבינו כיצד ההורים שאהבו יכלו להתאהב זה בזה.
"זה היה קל"
המשכתי לחכות שהנעל השנייה הפתוחה תיפול. בהשוואה לשנה וחצי של סכסוכי לחימה, תיווך ומשמורת, היום בו הסתיים גירושי היה די קל.
"אני שמח"
ג'יפילרוב, שמחתי להתגרש. כאילו, מעל הירח התרגש שהנישואים הלא בריאים שלי סוף סוף הסתיימו. בטח שהייתי עצוב בהתחלה, אבל כשהגירושים שלי היו סופיים הרגשתי הקלה ולבסוף חופשיים. כשיצאתי לשתות בירה ואמרתי לחבר שאני רוצה להרים כוסית בגירושי, הם הסתכלו עלי כאילו גידלתי קרניים בגלל שרציתי לחגוג, ולא להתאבל על גירושי.
צפו בסדרת הווידיאו החדשה של רומפר, יומני דולה של רומפר :
בדוק את כל סדרות יומני הדולה של רומפר וסרטונים אחרים בפייסבוק ובאפליקציית ההמולה ברחבי Apple TV, Roku ו- Amazon Fire TV.
