9 דברים שהורים לילדים רועשים נמאס לשמוע

רוב הילדים הם מטבעם יותר חזקים מכפי שמבוגרים (או רוב המבוגרים) מסוגלים להתמודד. הם לא ממש שולטים בדבר "קול פנימי" שלם עד, ובכן, אני בעצם לא בטוח מתי זה קורה. עם זאת, יש זן מיוחד של ילד שלוקח את המשמעות של "רועש" לרמה חדשה לגמרי, ואם אתה הורה של אחד מאותם ילדים, אני כל כך מצטער. אני מצטער כי אני אחד מהם ואני מבין את זה ואני מכיר את המאבקים. הו גבר, המאבקים. ניתן לטעון כי המאבק הגדול ביותר הוא התמודדות עם כל הדברים שההורים לילדים רועשים עייפים לשמוע; דברים שלכאורה אנשים מרגישים בנוח לומר לזרים גמורים; דברים שאני באמת מאמין בהם גורמים בושה ומנציחים את השיפוט וגורמים לנו הורים להרגיש שאנחנו צריכים כל הזמן להתנצל בפני ילדינו.

יש לי שני ילדים רועשים. הם מסוג "בקול רם ללא מעצורים" שגורם לא-הורים להסתובב ולתת מבטים מלוכלכים, והורים אחרים מהנהנים בראשם ומגלגלים עיניים. הם לא צועקים והם לא באמת מתקבלים התפרצויות פומביות אלא ילד אוי ילד, האם הם אוהבים לשיר אי פעם. בראש ריאותיהם. במקומות ציבוריים. סביב זרים מוחלטים. למרות שאני יודע שיש זמן ומקום לשיר בקול רם (אני, ככל הנראה, זמר אופרה לשעבר), הרעיון לדחוס את הסגנון שלהם, או לשים מכסה על השמחה שלהם, פשוט לא נראה בסדר.

לילדים מגיע להיות ילדים ואם זה אומר שהם יותר חזקים ממה שאנשים אחרים מרגישים בנוח (בסביבה המתאימה), אני מרגיש כאילו האנשים האחרים פשוט צריכים להתגבר על עצמם. כהורה לילדים רועשים, אני צריך לבחור ולבחור את הקרבות שלי ולהילחם כדי לשמור על הילדים שלי שקטים במכולת נמצא ברשימת סדר העדיפויות שלי מאשר לשמור עליהם בשקט בבית הלוויות. אז אם אתה מישהו שעשוי לבוא ולהתלונן על הילדים שלי, מה עם זאת, אתה פשוט ממשיך לעשות את הדבר שלך וסמוך עלי שאצליח לעשות את שלי מספיק? בנימה זו, הנה תשעה דברים שהורים לילדים רועשים נמאס לשמוע:

"האם לילד שלך יש קול פנימי?"

ברור שלילד שלי יש קול פנימי, כי כמעט כולם עושים זאת. האם היא משתמשת בזה? ובכן, זה סיפור אחר. למעשה, היא משתמשת בקול מבפנים רוב הזמן, למעט כשהיא מתרגשת / כועסת / בדרך כלל עובדת.

"אנחנו יכולים לשמוע אותם במורד הגושם"

כן, אני יודע שיש פעמים שבתי רועשת יתר על המידה, ואני עושה כמיטב יכולתי כדי שהיא תהיה מודעת לקולה, אבל בכנות, כל עוד זה לא זמן פוגעני ביום, לא ממש אכפת לי כמה היא רמה הוא.

"ילדך היה משבש בכיתה. שוב."

קשה להביא ילד לעולם שמתלהב בצורה כל כך מתלהבת שהיא רוצה שכל העולם יידע. זה יכול להיות קשה במיוחד כאשר הם מסתבכים עם זה באופן קבוע.

"האם לילד שלך יש לחצן עוצמת קול?"

זו שאלה כל כך מגעילה. אם לילד שלי יש כפתור עוצמת קול, אז כנראה שיש לי איזה כפתור "דפוק אותך, זר" איפשהו, נכון?

"הקול של ילדך מסיח את דעתו של חברי הכיתה האחרים"

המאבק אמיתי, אנשים. אני אף פעם לא יודע מה לומר לזה אלא "אני מצטער" ו"אנחנו ננסה לעודד אותה לשמור על קולה."

"איך אתה מתמודד עם זה בבית?"

אם אני כנה, התשובה שעלי לתת היא, "לפעמים אני צריכה להשתמש במקעי אוזניים, אחרת אני אצרח", אבל איך שאני מגיב בדרך כלל זה יותר מתגלגל בעיניי. אחרי הכל, השאלה הזו היא פחות בירור ויותר עלבון.

"MOOOMMMMM!"

אני אוהבת את הילד שלי, אבל כשהיא ממלאת את כל הבית בקול הזה, רק אומרת את המילה האחת, לפעמים אני רוצה לאבד את דעתי. אם היא פשוט הייתה הולכת בחדר אחד, היא הייתה יכולה לומר את שמי בשקט.

"ובכן, יש להם ריאות!"

יכול להיות שאני לבד בזה, כי אני זמר, וכולם מניחים שהילדים שלי מקבלים ממני את מיתרי הקול שלהם. מה שהם לא יודעים הוא שקולו של בעלי הוא גם רועש ומהדהד בטירוף, כשהוא בוחר להשתמש בזה בצורה או צוחק, אז זה לא רק אני!