תוכן עניינים:
- שאלתי שאלות
- השותף שלי ואני הכנו רשימת השמעה
- נודע לי שלא שמחתי ללבוש חלוק בית חולים
- לא חיכיתי להרגיש צמא לבקש קרח
- נתתי את הסטינקיי לתושבים הרפואיים שצפו
- לא ניסיתי להיות גיבור
- לא הייתי ביישן מהבקשה מבן זוגי לעזור
- תיקנתי את כל מי שהגיתי את שמי בצורה שגויה
- דחפתי בחזרה כשאני הולם
תמיד הייתי ביישן וכתוצאה מכך חוויתי קושי כשדיברתי בעד עצמי. עם זאת אני די טוב בחלחל, שידוע לי שהוא לא יעיל. למרבה המזל, להפוך לאמא עורר בי קצת אמון כך שגם אם אני לא תמיד מדברת בעד עצמי, אני בהחלט מדברת בעד הילדים שלי. שינוי זה התחיל כשהייתי בהריון, ובא לידי ביטוי בדרכים שדגלתי לעצמי במהלך הלידה. למרות שאני מופנם, אני מוחצן כדי שאוכל למצוא את הקול שלי ולשחק את התפקיד של מי שיודע מה היא עושה, למרות שבפנים אני בטוח שאני נכשל כישלון חרוץ.
בעלי היה איתי בכל דקה בשתי עבודתי, מהפעמיים שבדקנו בבית החולים ועד הפעמיים שהשארנו עם תינוקות ביד. עדיין, ולא משנה כמה טוב האחר שלך מכיר אותך, הבנתי שיש דברים שאתה פשוט צריך לעשות למען עצמך. במבט לאחור, אני תוהה אם זה היה מועיל לי לקבל דולה שיכולה הייתה להיות שופר שלי במהלך הלידה. ואז שוב, בידיעתני וכמה מעט אני אוהב לוותר על שליטה לאחרים, כנראה שהכי טוב היה שלקחתי על עצמי למלא את צרכיי המיידי. מהטמפרטורה בחדר ועד תדירות בדיקת צוואר הרחם, הבנתי בסופו של דבר שאוכל לומר. הצוות הרפואי הוא המומחים, כמובן, אבל זה היה הגוף שלי וזה הרגיש ממש חשוב לוודא שכולם זוכרים את זה.
כך שלמרות שאני די מופנמת, אלה הן כמה מהדרכים שהצלחתי לדגול לעצמי במהלך הלידה, כולל אך בהחלט לא מוגבלת לדברים הבאים:
שאלתי שאלות
ג'יפי"מה זה?"
"מה אתה עושה?"
"מתי אתה חוזר לבדוק את הצג שוב?"
אני סוג א ', אז אני מאוד אוהב להרגיש שיש לי ידית על מה שקורה ובעיקר כשזה קורה לגופי. איש לא נעלם מחדר העבודה שלי וחדר הלידה ללא פגע. הכניסה הייתה אמורה להיות מטח של שאלות ולא הייתי מרשה עד שהרגשתי מרוצה (או הייתי מכה עם הכיווץ הבא).
השותף שלי ואני הכנו רשימת השמעה
האם יש משהו גרוע יותר מזיהוי צליל אקראי ברגעים הראשונים בחיי ילדכם? כשבתי נולדה, אני זוכר את "Kyrie" של מיסטר מיסטר שיחק, חביב מילדותו של בעלי וילדותי. אני אוהבת לשמוע את השיר הזה מהפלייליסט האוצר שלנו בקפידה ולחשוב שהיא נכנסת לעולם.
נודע לי שלא שמחתי ללבוש חלוק בית חולים
ג'יפיאני לא אחד שעוסק במהומה, וכמופנם, אני בהחלט שומר לעצמי את רוב מחשבותי. למרות שאולי אני לא אומר דברים, אני בהחלט חושב אותם, ולפעמים המחשבות האלה מתבטאות לא במילים, אלא בגבות מורמות, באנחות מוגזמות או סתם בדחיינות. אני מאמין שהתבקשתי שלוש פעמים על ידי האחות העובדת והלידה להחליף לשמלתי.
לא חיכיתי להרגיש צמא לבקש קרח
בית החולים שלי לא איפשר לי לאכול פעם שהייתי בלידה, אבל הם היו נדיבים עם שבבי הקרח. בידיעה זאת הקפדתי לבקש אותם מייד ולבקש מילוי קבוע. למדתי אחרי חווית הלידה הראשונה שלי שעדיף לבצע כמה שיותר דרישות כשאתה עדיין לא עטוף מכאבים מהתכווצויות קשה. צעקת דרישות בעודי יכולתי לעבור משפטים שלמים בין צירים הייתה אחת הדרכים לשמור על מעט שליטה במצב.
נתתי את הסטינקיי לתושבים הרפואיים שצפו
ג'יפיעם הילד הראשון שלי הייתה לי תוכנית לידה מורחבת, ובה נאמר שאני לא רוצה מישהו בחדר שלא היה הרופא שלי, לא חלק מצוות הסיעוד או בן זוגי. במילים אחרות, אין תושבים. מכיוון שכל כך הרבה מתכנית הלידה ההיא יצאה מהחלון כאשר למעשה נכנסתי ללידה (מעולם לא תכננתי לקבל השראה), עם זאת, לא טרחתי להכין תוכנית עם ההיריון השני שלי.
אז נחשו מי יופיע? חבורה של תושבים מציצים למתרחש בין רגלי ממרחק בטוח מאחורי כתפו של ה- OB-GYN. הסתכלתי עליהם ואילו הייתי יכול לדבר יותר משתי מילים רצופות באותה תקופה, הייתי נובח, "היי העיניים שלי כאן למעלה." אני באמת מקווה שלמדו משהו בזמן שגנחתי דרך משלוח הבן שלי.
לא ניסיתי להיות גיבור
לא התאפקתי וביטאתי עד כמה כיווצו הצירים הנגרמים לי. לא צמצמתי את אי הנוחות שלי כך שהצוות יכול היה לחשוב שאני "פועל." אני כאן כדי לדחוף תינוק מגופי, ואני לא מתכוון לדאוג לאופן בו אנשים אחרים חווים את מצב הלידה שלי.
לא הייתי ביישן מהבקשה מבן זוגי לעזור
ג'יפיהוא ממש לא יכול היה לעזור לי בלידות, אבל הבנתי שבן זוגי יכול לעשות הרבה בשבילי ברגעים שבהם הכאב נורה בבטן. הוא יכול היה לכוונן את האורות כדי שלא יאירו בפנים, להביא לי את הקרחונים (אם כי הורדתי נקודות כשהגיש לי את הסוג ללא סוכר), וקרא לי את התפריטים כדי שאוכל להחליט מה הראשון שלי ארוחה אחרי לידה תהיה.
תיקנתי את כל מי שהגיתי את שמי בצורה שגויה
בקושי מישהו צודק את שמי. אני נקרא "ליסה" או אפילו "אלזה", למרות ש"ליזה "הוא שמו הפרטי של אדם מפורסם מאוד ששר שיר חתימה על כתיב שמה. כשמישהו קרא לי בשם הלא נכון, תמיד הייתי מחייך בנימוס ולעיתים אפילו לא הייתי טורח לתקן אותם.
עם זאת, כשהייתי בעבודה, וכל כך מעט היה בשליטתי, היה לי די עליון באנשים שמשמיעים את שמי נכון. אה, ולמען התקליט "אמא" זה לא שמי.
דחפתי בחזרה כשאני הולם
ג'יפיאיחרתי עשרה ימים עם בתי, וסונוגרמה חשפה שהמי השפיר שלי הולכת ונמוכה, כך שה- OB-GYN שלי הכריח אותי להיכנס לבית החולים כדי לקבל השראה. לא היה לי שום מושג כמה אומלל זה יהפוך אותי, כשהצירים מתרוממים מהר מאוד לדרגה אינטנסיבית.
אז שמחתי לצאת ללידה באופן טבעי עם ילדתי השנייה, שחלפה שלושה ימים לפני מועד היעד שלו. אולם זה היה סוף שבוע לחופשה, ועל OB-GYN האחרים שהתרגלו (לא הרופא שראה אותי לאורך כל שתי ההריונות) היה עצוב על כך שהוא מוזמן מהסירה שלו כדי ללדת איזה תינוק. "היית צריך להיות מושרש", הוא אמר לי ובדק לבדוק כמה רחוק הייתי מורחבת. "לא" עניתי. "אני בסדר."
מסתבר שקיבלתי את הפיטוצין בכל מקרה וכשלא התקדמתי מספיק מהר, או לפחות מספיק מהר לרופא שרצה לחזור לקונטיקט בזמן לזיקוקי הדינור ב -4 ביולי. נו טוב, ניסיתי.
