תוכן עניינים:
- כשהוא לא יכול היה להשתתף במינויים לפני הלידה
- כששאל את הרופא שלי שאלות
- כששאל אותי כמה משקל עליתי
- כשהוא העיר על גופי
- כשהוא אמר לי את דאגותיו
- כשהוא הטיל ספק בהחלטות שלי
- כששאל "אתה בטוח?"
בן זוגי היה, לרוב, תומך להפליא במהלך ההיריון. הוא הביא לי פחות או יותר כל אוכל שחשקתי בו, ניסה לגרום לי להרגיש טוב עם גופי המשתנה, ולא הסתדר לי לקרוא לצילומים בכל מה שקשור לבריאותי, לגופי ולהריון. אבל לפעמים, בן זוגי החמיר בטעות את חרדת ההיריון שלי.
חרדה מסוימת היא תקינה בהריון. בין ההורמונים המשתנים, לבין מיליוני השאלות והדאגות שיש לך לגבי ההיריון שלך וכיצד הוא מתקדם, תחושת חרדה היא דבר שווה לקורס. אבל סוג החרדה האינטנסיבית ללא הפסקה שהייתה לי השפיע ברצינות על חיי, וכפי שמתברר, לא היה אופייני. למרבה המזל הצלחתי לקבל טיפול בחרדת ההיריון שלי. לרוע המזל, לא חיפשתי או קיבלתי את הטיפול הזה עד שהמצב נעשה ממש רע, ובן זוגי לא עזר למצב.
אני יודע שבן זוגי לא ניסה בכוונה להחמיר את המצב, אז אני לא מאשים אותו שהוא החמיר את החרדה שלי. אבל חלק מההערות, השאלות ואפילו הפעולות שלו יגרמו לי לדאוג או להלחיץ שלא לצורך. כמי שעבר חרדה רוב חיי הבוגרים, ידעתי שהמחשבות הפולשניות הללו לא מבוססות במציאות, אבל הידע הזה לא גרם לי להרגיש טוב יותר. כשהוא היה מוציא אותי מהשמירה או מוסיף לרשימת החששות האדירה שלי כבר מההיריון, הייתי נתון לחסדי של החרדה שלי. לדוגמה, כאשר בן זוגי ביקש מ- OB-GYN להבהיר לגבי דבר שהיא אמרה במהלך פגישה, נבהלתי והנחתי שהחמצתי משהו חשוב. וכששאל אותי "אתה בטוח?" אחרי שכבר קיבלתי החלטה, נותרתי לחקור את עצמי והאם קיבלתי את הבחירה הטובה ביותר או לא.
בסופו של דבר קיבלתי את שליטת חרדת ההיריון שלי, אך לא לפני שבעלי החמיר את זה בטעות בכך שעשה את הדברים הבאים:
כשהוא לא יכול היה להשתתף במינויים לפני הלידה
כשבעלי לא הצליח לבוא איתי לקביעת פגישות לפני לידה, החרדה שלי התנדנדה. פחדתי שאחמיץ מידע חשוב או אשכח לשאול שאלה חשובה בגלל מוח ההריון. ניסיתי להביא רשימת ביקורת, אבל היה נחמד להיות איתי.
כששאל את הרופא שלי שאלות
אולם לעיתים, הבאת בן זוגי לפגישות לפני לידה גם החרידה את חרדת ההיריון שלי. למרות שהיה נהדר לקבל מערך אוזניים נוסף להקשיב לעצותיה, ולמוח לזכור שאלות, זה הדאיג אותי כל כך. כמו כששאל את הרופא אם זה בסדר שאוכל להתאמן, לא רק שנתתי לו איזו עין צד רצינית שדיברתי איתה כאילו אני אפילו לא שם, אלא שזה גרם לי לדאוג שעשיתי משהו לא בסדר.
כששאל אותי כמה משקל עליתי
הייתי כל כך רגישה לגבי גופי המשתנה ועליית המשקל שלי במהלך ההיריון, עד כדי כך שלא רציתי שבן זוגי יידע כמה משקל אני עולה. דאגתי שהוא כבר לא ימצא אותי מושך, למרות שידעתי באופן הגיוני שזה רק מספר בסולם.
כשהוא העיר על גופי
מכיוון שבן זוגי הקודם רימה אותי במהלך ההיריון, הייתי מודאגת כמובן מבעלי הנוכחי. אני יודע באופן הגיוני שהוא לעולם לא היה בוגד בי, במיוחד בזמן שהייתי בהריון עם הילד שלנו, אבל לחרדה שלי לא היה אכפת מההיגיון או מההיגיון. במקום זאת, החרדה שלי הייתה עוברת מהגג בכל פעם שהוא היה אומר משהו על גופי - גם אם זה היה חיובי.
כשהוא אמר לי את דאגותיו
מכיוון שאשתו לשעבר של בעלי חווה הפלה, באופן טבעי היו לו כמה דאגות מההריון שלי ואיך שהוא מתקדם. ככל שרציתי לתמוך בו למרות שהחרדה שלו, במיוחד בשליש הראשון, הדיבורים על זה לא היו טובים לחרדה שלי.
כשהוא הטיל ספק בהחלטות שלי
ההריון מלא בתסמינים מוזרים, מאתגרים ולא נוחים. בכל פעם שבן זוגי היה שואל אם משהו תקין, הייתי חושב "לעזאזל אם אני יודע." ואז הייתי ממשיך לחפש את זה באינטרנט, מה שהחמיר תמיד את חרדת ההיריון שלי.
כששאל "אתה בטוח?"
שואל "האם אתה בטוח?" זה הדבר הגרוע ביותר שאתה יכול לעשות לאדם חרד, בהריון. כן, הייתי בטוח שאני רוצה כוס קפה, לאכול גבינת עיזים על הפיצה שלי, לצאת לריצה ולקיים יחסי מין. כשבן זוגי שאל אותי אם אני רציני או בטוח בהחלטה שכבר קיבלתי, זה הדאיג אותי כל כך. אין דבר גרוע יותר עבור מישהו עם חרדה מאשר שיש מישהו שהם סומכים עליו מפקפקים בביטחון שלו בקבלת ההחלטות שלו.
