זה היה בוקר ראש השנה הקריר בשנת 2011 כשמעדתי לשירותים שלי. הייתי ער כל הלילה עם התכווצויות שעברו מחמירות לבינוניות תוך מספר שעות. לא היה לי שום מושג שאני בהריון ובאותו הרגע חווה הפלה. עם זאת, לא הופתעתי מההפסד. בן זוגי ואני היינו נאבקים ללדת את ילדנו השני, והפסדתי הריון לפני כן. בכל כך הרבה דרכים היינו שבורים, נואשים ומותשים. אז כן, ילד לתינוק הציל את נישואיי, ואני לא חושב שהודעת שילדת בננו ריפאה אותנו בכל כך הרבה דרכים זה דבר רע. למעשה, אני חושב שזה מדגיש את כוח ההתמדה.
רק כמה שבועות לאחר שחוויתי את ההפלה השנייה שלי בשנתיים, ישבתי על הספה לעבוד מהבית כשהבחנתי בטעם מתכתי חזק בפה. לא משנה כמה שתיתי, זה לא ייעלם. נטיתי פשוט למחוק את זה כתחושה מוזרה, אבל הבטן שלי אמרה לי שאני צריך לתפוס את מבחן ההריון ששמרתי במגירת השידה שלי. כשאתה מנסה להרות כל כך הרבה זמן אתה מתרגל להחזיק אותם על היד. לא חשבתי שאני בהריון, והייתי בטוח שלא ארגיש שום דבר מלבד אותה אכזבה הרסנית, אבל סקרנות זה דבר מאוד עוצמתי.
עשיתי את המבחן וזה היה חיובי. לאחר שביקרתי אצל הרופא שלי כדי לאשר את ההיריון, גיליתי שהוא נקרא "הפלה מאוימת" מכיוון שלא היה מספיק זמן בין אובדן ההיריון האחרון לבין ההתעברות. הסיכוי שלי לאבד הריון נוסף היה, לדברי הרופא שלי, גבוה למדי. אבל נאחזתי בתקווה, מפרקי אצבעות לבנות והכול, ובמינוי הבא עצרתי את נשימתי כשטכנאי האולטרסאונד חיפש פעימות לב. וכששמעתי את החבטות הקטנות אך העוצמתיות, מצאתי את עצמי שוב מתייפחת ללא שליטה במשרד רופא. לא מכיוון שעברתי אובדן נוסף, אלא בגלל שעברתי הריון בר קיימא עם דופק בריא ויציב. הסעתי את עצמי הביתה בטראנס, לא בטוח באיזו מידה אמונה ותקווה, ותכנון עלי להכניס למשהו שעדיין הרגשתי סוריאליסטי ושברירי.
לבעלי ואני כבר היינו אז ילד בן 4 והיינו יחד כמעט שבע שנים, עד שנאבקנו להרות גבה את אותותיו. לא דיברנו הרבה, אלא כהורים לבת שלנו, וסקס היה משהו מתוזמן, לא מהנה. הרגשתי שיש לי מטרה ולא, ובכן, מערכת יחסים. וככל שחלף הזמן והמשכנו להיאבק בפוריות התחלתי לכבות. שכחתי איך להישען על בעלי על נחמה והבנה. הוא שכח איך לדבר איתי, בפתיחות ובכנות, על רגשותיו. האשמתי את עצמי בחוסר היכולת שלי להישאר בהריון, והנחתי שבן זוגי מרגיש אותו דבר. אז לא הייתי מספיק תמימה להאמין שתינוק יתקן את מערכת היחסים שלי. בכנות, לא ידעתי אם מערכת היחסים שלנו עומדת לשרוד, בלי קשר.
הרגשתי שיש לי מטרה ולא, ובכן, מערכת יחסים.
אבל ההריון שלי בסופו של דבר בחן את הנישואים שלי בדרך חדשה שאילצה אותנו לגדול יחד. מכיוון שבעוד אני ובעלי התרגשנו מאוד, היינו נאבקים גם עם הפחד לאבד הריון נוסף, והבושה הכרוכה בהפלה, המונצחת על ידי תרבות שנשארת שקטה לגבי תוצאה שכיחה של ההיריון. התחלנו לעבוד על התקשורת שלנו, למרות שהיא עדיין לא הייתה קיימת, ולאט לאט התחלנו להחזיר את מערכת היחסים בינינו. כשנגרמו לי בסופו של דבר בגלל אובדן מי השפיר, ואחרי לידה טראומטית שכמעט גבתה את חיי ואת בני, בן זוגי ואני מצאנו את עצמנו בסוג חדש רגיל. הגענו לצד השני של אובדן ההיריון ובכך שינינו את הנישואין שלנו.
כמובן, אני לא יכול לומר מתי הדברים השתנו במערכת היחסים שלי מייד. למעשה, אני חושב שהשינויים היו קטנים ואקראיים. הייתה משמרת שבוע לפני שהאשפזתי בבית חולים, ועוד אחת כשעבודתי לא הצליחה להתקדם. היה שינוי נוסף כאשר בעלי צפה בי בקצרה מאבד את הכרתו ברגע שנולד בננו, דומם וכחול. ועוד משמרת כשצפינו, יחד, האחיות מחזירות את בננו לחיים. השינויים כמעט ולא הורגשו במהלך כל כך הרבה טראומה ופחד וכאב והתרגשות ואהבה, אבל הם היו שם, והם עזרו למערכת היחסים שלנו להתקדם.
הגענו לצד השני של אובדן ההיריון ובכך שינינו את הנישואין שלנו.
בחודשים והשנים שחלפו מאז, בעלי ואני המשכנו, כמו כל הזוגות, לנווט בגבעות וזרמי הנישואין וההורות. אבל הגישה לצד השני של בעיות פוריות הוכיחה כמה אנחנו חזקים הרבה יותר מאשר זה מזה. סבלנו דברים קשים, ולמרות שנולד בננו לא היה תיקון פלא, הוא הפך סיבה נוספת עבורנו להמשיך. הוא היה תזכורת שעלינו להתפתח ולסלוח אחד לשני ולהיות טוב לב כלפי עצמנו. ואחרי 14 שנים של היותנו יחד, ועשר שנות נישואין, קיבלתי את העובדה שלא ניתן להכחיש שאנחנו לא מושלמים. אנחנו פשוט ההורים והשותפים המושלמים כשאנחנו יחד.
בדוק את סדרת הווידיאו החדשה של רומפר, יומני דולה של רומפר :
צפו בפרקים מלאים של יומני דולה של רומפר בפייסבוק צפו.
