בתי הייתה רק בת שלושה חודשים כשחזרתי לעבוד לאחר חופשת לידה. תמיד תכננתי להמשיך לעבוד, ולקחת את הסכום הסטנדרטי של חופשת הורים שלא שולמה שמציע המעביד שלי, אבל לחזור לעבודה ולהשאיר את ילד שלי בן 3 חודשים היה התאמה קשה הרבה יותר ממה שיכולתי לדמיין. למרות שהכול התנהל "על פי התוכנית", לא הייתי קרוב להיות מוכן - לא מצילום ארוך. עם זאת, נטילת חופשת לידה נוספת נוספת לא הייתה אופציה. הייתי המפרנס היחיד עבור המשפחה שלנו, והיינו צריכים את הכסף.
אני מבין שזכיתי להיות מסוגל לצאת לחופשת הורים של 12 שבועות, מה שנדרש על פי חוק חופשה משפחתית ורפואית. כל כך הרבה הורים טריים אינם מקבלים חופשה, בתשלום או ללא שכר, וכ- 25 אחוז מהאימהות החדשות מדווחות לחזור לעבודה שבועיים בלבד לאחר הלידה. אני לא יכול לדמיין כמה קשה זה חייב להיות, ולכן אמנם לא הייתי מוכנה לחזור לעבוד שלושה חודשים אחרי לידה, אני מכיר בכך שהורים רבים כל כך אין להם אפשרות זו.
אבל קשה להרגיש מזל כשאתה מרגיש בו זמנית שאין לך אפשרויות; כמו שיש לך מעט אמירה על חייך אחרי לידה או כמה זמן אתה מבלה עם התינוק שלך; כמו שההחלטה כבר התקבלה עבורך.
לא היה לי מושג שהמעביד שלי לא הציע חופשת לידה בתשלום, וכשגיליתי שאני בהריון הרגשתי טיפש להפליא בהנחתי שהם כן. נאלצתי לחסוך כל שעה של חופשת מחלה וזמני חופשה ששילמתי כדי לשמור על צף משפחתי כלכלית בזמן שהחלמתי את הלידה, והזמן הזה כיסה רק כמחצית מחופשת הלידה שלי. בעצת מחלקת משאבי אנוש, רכשתי גם תוכנית ביטוח נכות לטווח קצר, שכיסתה 60 אחוז מהשכר שלי במשך שישה מאותם שבועות. גם זה לא הספיק.
הייתי לכוד במצב שאינו מנצח הרבה יותר מדי אמהות במדינה הזו.
כתוצאה מכך, המשפחה החדשה שלי הייתה חייבת לחיות בחסכנות על מנת שזה יהיה כלכלי. וכשהחופשה ללא שכר שלי הסתיימה, הייתי חייבת לחזור לעבודה … ללא קשר אם הייתי מוכנה פיזית או רגשית או לא. ומכיוון שהשתמשתי בכל חופשת המחלה שלי, לא היה לי זמן פנוי בתשלום לכיסוי פגישות ילדים, מחלות בלתי צפויות או כל סיטואציה אחרת שבטוח תתעורר כשיש לך ילד בן 3 חודשים.
גם אני לא התאוששתי לחלוטין מהלידה כשחזרתי לעבוד. גופי עדיין לא הרגיש כמו שלי, ההנקה הייתה סיוט, התינוק שלי לא ישן במשך כל הלילה, ולא היה לי שום מושג איך אני אמשיך להסתגל לחיי האמא כשדאגתי במקביל לעבודה.
גם אני סבלתי מדיכאון אחרי לידה כשחזרתי לעבודה, אז להגיד שהיו לי הסתייגות רצינית מהיכולות שלי כהורה, כאשר התבקשתי גם לחזור להיות עובד זה אנדרסטייטמנט נורא. אבל לא היה זמן להתמקד בבריאות הנפשית או הגופנית שלי. הייתי לכוד במצב שאינו מנצח הרבה יותר מדי אמהות במדינה הזו. ארצות הברית היא המדינה המפותחת היחידה שאינה מציעה חופשת משפחה בתשלום, ולכן יותר מדי מאיתנו נאלצים לחזור לעבודה, הרבה לפני שנהיה מוכנים.
ואני לא הייתי מוכן. בכלל.
עדיין הייתי צריך ללמוד להיות אמא של התינוק שלי. עדיין הייתי צריך את ההזדמנות לראות יותר מה"ראשונות "שלה. הייתי צריך עוד כמה חודשים כדי להחזיק אותה יותר מכמה שעות בין ארוחת הערב לשינה. עדיין הייתי זקוקה לזמן להיות רק אמא.
זה לא שחיפשתי דרך לצאת מהעבודה, כי לא הייתי. רציתי להיות אמא עובדת, והייתי מסור לקריירה שלי. אהבתי את העבודה שלי ורציתי להוות דוגמא נהדרת לבת שלי כאם עובדת ומוצלחת. הלוואי שלא הייתי צריך לעזוב אותה כל כך מוקדם כדי לעשות זאת.
אסור לי לפחד מקריירה שלי או לשלומו של ילדתי כשאני מבחן הריון חיובי בידי.
בסופו של דבר, ואחרי הרבה כאבי גדילה, יותר מכמה דמעות, וכמה שיחות עם הממונים עלי, גרמתי לדברים לעבוד כאמא עובדת. ניהלתי משא ומתן על לוח זמנים שונה והפעלתי בטלוויזיה יומיים בשבוע מהבית, כדי שאוכל להסתובב עם התינוק שלי במהלך היום. ולרוב, הבוס שלי היה בסדר איתי עובד כשיכולתי ולא לדאוג להכניס את 40 השעות שלי בין 8:00 לפנות בוקר עד 17:00, וזה היה מדהים, ושוב, פריבילגיה נוספת שמעט לעיתים רחוקות להעניק לה אמהות חדשות.
בסופו של דבר היה לי מזל.
אבל לוקח זמן להתאושש מהלידה, לקשר עם התינוק שלי ולהסתגל לחיים כאמא לא אמור להיות "בר מזל". זה אמור להיות המינימום היחיד שניתן להורים. אסור לי לפחד מקריירה שלי או לשלומו של ילדתי כשאני מבחן הריון חיובי בידי. אני לא צריך לדאוג לחוסר היכולת שלי לשגשג בתחום שנבחרתי אם אקח יום לנטות לילד חולה, לעבוד מהבית כדי לענות על צרכי משפחתי או לצאת לחופשת לידה.
אבל זה בדיוק מה שקרה, ומה קורה לכל כך הרבה נשים במדינה הזו שמחליטות להקים משפחות ועדיין לעבוד מחוץ לבית. ועד שהמדינה הזו תשים את הכסף שלה איפה שפיה ובאמת מעריכה אמהות עובדות, אמהות נוספות כמוני בסופו של דבר יחזרו לעבודה, הרבה לפני שהן יהיו מוכנות.
