נכון ליום שישי, 21 ביוני, במדינת ניו יורק, זה לא חוקי לשלם לפונדקאית כדי לסחוב את תינוקך. הצעת חוק לחוקית פונדקאות מסחרית במדינה, תוך שהיא עוברת 40-21 בסנאט המדינה, מעולם לא הובאה להצבעה בישיבה לפני סיום מושב החקיקה של ניו יורק. למה? מכיוון שמספר אנשים, כולל קבוצת נשים חזקה, יצאו נגד זה.
גלוריה שטיינם, יחד עם נשים במועצה הממלכתית ומספר פמיניסטיות בולטות, אמרו כי לגליזציה של פונדקאות בתשלום "יערער את שליטת הנשים על גופן, יסכל זכויות רבייה של נשים, יהפוך נשים פגיעות לסחר רבייה וניצול ולהכפפה נוספת ולפגוע בנשים, ובמיוחד במצוקה כלכלית ", כהגדרתם במכתב שנערך באחד ביוני לנגיד אנדרו קואומו.
אני מתכוון להשאיר בצד, לרגע, את קטיף הנתונים של הדובדבן, ההכללות הרחבות והרטוריקה של עובדי המין. כאם מלידה, יש לי קשר ייחודי לפונדקאות. אם פונדקאות אינה חוקית, המשפחות שאחרת היו מקימות משפחות באמצעות פונדקאות הולכות ליצור את משפחותיהן באמצעים אחרים, אחד מאותם אמצעים הוא אימוץ. ולמען האמת, אני לא חושב שאימוץ הוא אלטרנטיבה ורודה כמו שנדמה כי תומכי הפונדקאות מאמינים.
פחות או יותר כל הטיעונים נגד פונדקאות, לדעתי, יכולים להיות טווים כטיעונים נגד אימוץ.
פונדקאות, כשהיא מווסתת כראוי, היא חוזה בהסכמה שאליו נכנסים פונדקאיות בהתנדבות, ושעבורו הם מקבלים פיצוי למדי (כ-48, 000-55, 000 $, לפי סוכנות הפונדקאות Conceiveabilities). אימוץ, לעומת זאת, הוא תוצאה של הריון לא מתוכנן ולא של מתוכנן, ואינו עושה דבר כדי לשפר את מצבו הכלכלי של ההריון. אימוץ אינו מצטרף, כמו פונדקאות; זה קורה כשהאפשרות היחידה הנוספת היא "שיהיה לך ילד אין לי כסף להורה". זה הסדר שכמעט תמיד משאיר את האם הלידה שבורה בלב, גם באימוץ גלוי ובתרחישים הטובים ביותר.
פחות או יותר כל הטיעונים נגד פונדקאות, לדעתי, יכולים להיות מועברים כטיעונים כנגד אימוץ, למעט שהפונדקאיות מקבלות שכר, והורים מלידה לא. שיהיה לי ברור מאוד: אני מאוד לא חושב שהורים מלידה צריכים לקבל שכר. כאשר הורים לידה מקבלים כסף, זה כפייה במקרה הטוב וסחר בילדים במקרה הרע. (האם הלידה עשויה לקבל סיוע בעלויות מסוימות - למשל כאשר הנחתי את ילדתי לאימוץ, קיבלתי החזר עבור חשבונות הרופא שלי והסעותי לסוכנות האימוץ וממנה. אבל יש חוקים לגבי מה שהאם הלידה יכולה לחוק באופן חוקי תשלמו עבורו, וזה לדעתי דבר פנטסטי.)
עם זאת, כשמישהו מתנדב בעבודה הגופנית להיכנס להריון עם ילד שלא הגיע מהביצה שלו, אותו אדם צריך לשלם על כך. כרגע, זה חוקי להיות פונדקאית בניו יורק; זה פשוט לא חוקי לקבל שכר. לפיכך, מדינת החוק משאירה משפחות מלאות תקווה שאינן יכולות להרות בכוחות עצמן בהסתמך על נדיבותם של חברים ובני משפחה לשאת תינוק לתינוק, או לשלם את העלות הנוספת להעסקת פונדקאית מחוץ למדינה. זה מוכיח, שוב, כי הקמת משפחה היא סוגיה של נגישות, אפליה ואמצעים. הלגליזציה של פונדקאות בתשלום לא תפתור את הבעיה הזו, אך היא גם לא שומרת עליה בלתי חוקית; בממוצע, עולה 40, 000-60, 000 $ או יותר לאמץ ילד.
המכתב נגד הפונדקאות מתייחס לתעשיית הפונדקאות כ"תעשייה חסרת רחמים המשתוקלת להרוויח מהניצול שלהם. "תיאור זה יכול, בכנות, באותה מידה להחיל על ענף האימוץ. אימוץ הוא ענף של 16 מיליארד דולר בארה"ב בלבד, הממומן על ידי הורים מאמצים (בממוצע, עולה 40, 000-60, 000 $ או יותר לאמץ ילד). פרצות חוקיות מקלות מאוד על כפייה ומנצלות אמהות הולדות.
לדוגמה, בעוד שעובדת סוציאלית עשויה להרגיע אם מלידה באומרה שהאימוץ יהיה פתוח, הסכמי אימוץ פתוחים רבים אינם ניתנים לאכיפה כחוק - שלי לא. אם ההורים המאמצים מחליטים שהאימוץ כבר לא פתוח, אז זה הסוף. והרבה סוכנויות אימוץ ו"מרכזי הריון משבר "(המכונות גם מרפאות בריאות מזויפות) משגשגות בשימוש בהודעות דתיות כדי לספר לאנשים בהריון שילדם יהיה" טוב יותר "עם משפחה אחרת, לפעמים אפילו להפריד פיזית את ההריון מהקהילה שלהם כך הם פתוחים יותר להודעות של הסוכנות.
אנשים עם מצוקה כלכלית עם רחמים כבר מנוצלים, בין אם ניו יורק חוקית פונדקאות או לא.
היה לי מזל. היה לי עובדת סוציאלית שתמיד השתדלה לעזור לי למצוא את הפיתרון המתאים לי, ואמרה לי מהיום הראשון שאין לה השקעה לגרום לי לבחור באימוץ. מעולם לא הייתי כפוי. הסוכנות שלי עודדה גם אימוץ גלוי בצד ההורה המאמצת, וההורים המאמצים של בני רוצים להיות פתוחים לאימוץ כמוני. במובנים רבים יש לי תרחיש במקרה הטוב, ואינני מתחרט על החלטתי.
אך העובדות נותרות כי: 1) אימוץ הוא ענף הממומן על ידי הורים מאמצים, ולכן הענף מוקם לענות בראש ובראשונה על צרכיהם; 2) ענף האימוץ פועל לשברון הלב של אנשים שמתחת לקו העוני עם הרחמים; 3) למרות שאמהות מלידה חוות באופן שגרתי "תחושת אובדן כוללת", כמעט אף אחת לא מקבלת טיפול נפשי לאחר השמה מהסוכנות שלה; ו 4) קיימות מעט מאוד הגנות משפטיות בכדי למנוע סוכנויות לכפות על אנשים בהריון לוותר על ילדיהם. אנשים עם מצוקה כלכלית עם רחמים כבר מנוצלים, בין אם ניו יורק חוקית פונדקאות או לא.
דבורה גליק, ממתנגדי הצעת החוק בנושא הפונדקאות והגאה הראשונה בגלוי שישב בישיבת מדינת ניו יורק, אמרה לעיתונאים, "אני יודעת שיש לנו מאות אלפי צעירים שמחפשים משפחות."
יש להניח שמדובר בהתייחסות לילדי אומנה: בכל יום נתון ישנם 443, 000 ילדים באומנה בארצות הברית במחלקת שירותי בריאות ושירותי אנוש. עם זאת, רוב הילדים אינם זכאים לאימוץ; על פי נתוני רשת אימוץ, רק כרבע מאותם אומנה זמינים לאימוץ. (בשנת 2017 אומצו כ- 57, 000 ילדי אומנה.) ואימוץ מהאומנה מציג עכוריות אתית משלה: אם ילד נמצא באומנה במשך 15 מתוך 22 חודשים, "המדינה חייבת להתחיל סיום הליך זכויות הורים". כפי שקובעות דרישות אימוץ פדרליות (הדגש שלי). המשמעות היא שהורי הלידה של הילד אינם מוותרים מרצונם על זכויות ההורים שלהם, כפי שקורה (כביכול) עם הורים מלידה שמוותרים על יילוד.
אני לא חושב שצריך לחוק בפשטות פונדקאות; אני חושב שצריך להסדיר את זה להסכם בתוך סנטימטר מחייו, להגן על פונדקאיות ועל הילדים שהם נושאים. אבל אם אנו עומדים לנהל שיחה על אנשים המוחלשים מבחינה כלכלית עם הרחם "מנוצלים", עלינו לדבר על איך זה קורה כבר באימוץ. ומה אנחנו הולכים לעשות בקשר לזה.
