אם ציר הזמן של המדיה החברתית שלכם דומה לשלי, תדעו כמה אנשים מדברים על הפנתר השחור של מארוול קולנוע. בין אם השיחה מתרחשת באופן אורגני במזון החדשות החברתי שלך, או שתפסת את אחת הביקורות הביקורות הרבות שמשבחות אותה, קשה להתעלם עד כמה צפוי הסרט הזה. לא, פנתר שחור הוא לא סרט גיבורי העל השחור הראשון. אך לראשונה בעשורים האחרונים, צוות שחקנים משובץ כוכבים, בעיקר שחור ואפריקני, מוכן לשנות את השקפות העולם באפריקה דרך ממלכת וואקנדה הבדיונית.
מה שמשך אותי ואת בני גילי לסרט היה תוצאה ישירה של צוות השחקנים והתפאורה: בעיקר שחקנים אפרו-אמריקאים ואפריקאים החיים בתפארתם המלכותית במדינה בדיונית, מתקדמת טכנולוגית. וואקנדה היא אומה אפריקאית שלא התיישבה ומתגאה בהתקדמות טכנולוגית וברעיונות אפרופוטוריסטים שהופכים אותה למדינה שאין כמותה. שאר העולם אינו יודע על קידומו של ווקנדה ויופיו , ואומר אמונות בדומה לסטריאוטיפים בעולם האמיתי של ימינו של אפריקה - עניים, שוממים ולא מפותחים. וואקנדה היא הכל חוץ מהסטראוטיפים האלה, והעובדה שהסרט מסוגל לרסק את התפיסות הרדוקטיביות לדקות הסרט היא חשובה כל כך. (בנוסף, יש לך ילדה בת 16, לטציה רייט, שמובילה את מהפכת הטכנולוגיה. לא משתפרת בהרבה מזה.)
ההכנות לראות את הפנתר השחור עבור בני גילי ואני - חלקם כמוני, שמעולם לא קראתי את הקומיקס ואינם מעריצי גיבורי על במיוחד - עלו הרבה על חוויה רגילה של סרטים. לפני שראיתי את הסרט, חברי ואני חלקנו טיפים שיעזרו לנו לתכנן את התלבושות שלנו בכבוד, ותכננו להשתתף בבראנץ 'וברים עם חלונות קופצים עם נושא Wakanda. מחוץ לקבוצת החברים שלי, נשים שחורות המייצגות את פרויקט הצדק הבוחרי השיקו את יוזמת #WakandaTheVote, תוך מינוף של שיעור המיעוט הגדול של הסרט לרשום קהילות מצומצמות ושוליים כדי להצביע.
גם אני וחבריי נכנסנו לוויכוחים על אפריקאים אמריקאים המנכסים את התרבות האפריקאית, נושא שהסרט התייחס אליו ישירות. בימים שקדמו לסרט התענגתי על ראיתי פוסטים ברשתות חברתיות צוהלות - כולל #WhatBlackPantherMeansToM המגמה, שהתמקדה במידה רבה בחשיבות הייצוג השחור החיובי בהוליווד. הרמענו בבדיחות את הטקס הדתי-דתי שהיה מלווה את ראיית הסרט במצוינות כה שחורה; זה בטחונות קדושים וקדושים, התאים להקרנות משוכללות שכללו מזנונים, הופעות, בד קנטה ושירים.
ראו, זה לא סתם עוד סרט גיבורי על. זו הפכה לחוויה דתית.
#WhatBlackPantherMeansToM שלי היה הולך על משהו כזה: כילדה צעירה שהייתה אובססיבית לקרוקלין של ספייק לי בגלל המובילה הנשית החזקה שלה (ילדה בברוקלין ניו יורק עם כוח שלא דומה לאף אחד מארבעת אחיה) אני יכולה לדמיין שהייתי ראיתי את הפנתר השחור חוזר ונשנה במהלך ימי קיץ ארוכים בבית של סבא וסבתא שלי, כשהוא מסתכל לשלושת הגיבורים הנשים בסרט, במיוחד שורי. לראות אנשים שחורים גיבורי על, כמו גם לקלוט את היופי הגופני של אפריקה ושחקניה היו נותנים לי השראה להרגיש יותר מחוברת לאבות אבותי ולהיפטר מעצמי הסטראוטיפים, שאפילו כילד צבעוני, צייצו את עצמי אכפת. מלבד קרוקלין - אחד הסרטים השחורים היחידים באותה תקופה שהופיעו בילדים והיה להם סיפור עלילתי עוצמתי - מצאתי את עצמי צופה בהרייט המרגלית, קספר וחפרדי הזהב: הסוד של הר הדוב. חיפשתי גבורה אצל בנות, אבל יכולתי למצוא אותה ממש בבנות שלא נראו כמוני ולא היו שותפות לחוויות שלי.
אבל במקום זאת ראיתי את הסרט הזה כמבוגר. ומה זה אומר לי? הכל.
כשיצאנו מהתיאטרון אחרי שראיתי את הפנתר השחור, בן זוגי אמר שהוא שמח שראינו את הסרט בתלת ממד עם משקפיים כי לא יכולתי לראות אותו בוכה כל הזמן. בתור שחקן קולנוע מושבע, נרקומני גיבור-על ואדם שחור, הוא לא יכול היה להתגבר ולעולם לא ראה דבר כמו הסרט הזה. מבחינתו, לראות סרט שחור שמדגיש את אפריקה כמקום אוטופי יפהפה ומתקדם נראה כמו חלום שאפשר היה בקושי לעלות עליו. סרטים כמו מטאור מן (1993) נועדו לתת לאנשים שחורים תחושה זו, אך בתקציב צנוע. מה שגרם לסרט הזה להתבלט הוא המשאבים הכספיים והגיבוי של מארוול (משאבים וגיבוי בשווי של 200 מיליון דולר), שמשכו צוות רשימת A ו- storyline, והניעו המונים לתיאטראות עבור סיפור עלילה חשוב ומתוזמן באופן אוניברסלי. אפריקה כבר לא הייתה יבשת של מדינות "זפת", היא הייתה רב-חובל לא ידוע בתחום הטכנולוגיה והתעשייה, והיא הובילה לעלייה מתמדת של קהלים.
הפנתר השחור הוא חכם, יפהפה, חדשני ומתקדם, וזה סרט המתאר קו עלילה שחסר בעיקר מהוליווד. אנחנו לא מדברים על סרט גדול בתקציב עם דמויות שחורות אסימון, אלא סרט שחור משובץ, A-list. אנשים שחורים, במיוחד באקלים של ימינו , מתמודדים עם מתח גזעני מוגבר, וסרט זה יכול לעזור לגשר על פער עם הצגתו החיובית של אנשים שחורים ואפריקאים. זה סרט שמטרתו גם לגשר על הפער והניתוק בין שחורים אמריקאים לאפריקאים, וקוראת לאחדות וסולידריות לעזור לכולנו לקדם ולהילחם בכמה מהכוחות החברתיים והמוסדיים - כמו פערי שכר וחינוך לקוי בערים מרוששות - שעדיין מכה בקהילות שלנו.
אז אחרי שנים של המתנה לסרט הזה; אחרי טקסטים על מה שנלבש ואיפה נחגוג; אחרי הכל, לראות את הפנתר השחור הרגיש כמו אישור. זה היה הצעד הראשון וההכרחי בביצוע מאמצים בוגרים ומכוונים ללמוד ולשתף את ההיסטוריה שלנו.
בדוק את סדרת הווידיאו החדשה של רומפר, Bearing The Motherload , בה הורים לא מסכימים מצדדים שונים של סוגיה מתיישבים עם מתווך ומדברים כיצד לתמוך (ולא לשפוט) את השקפות ההורות של זו. פרקים חדשים משודרים בימי שני בפייסבוק.
