בני בן העשר לא קרא ולא הצלחתי להבין מדוע. הוא גדל על ספרים. אמו ואני קראנו לו ממש ממש מהיום שהבאנו אותו הביתה מבית החולים. פעם התמודד עם אחיו הצעיר כדי לראות מי יכול לקרוא הכי הרבה ספרים לפני השינה.
עכשיו בכיתה ה ', הכל נבלם. בלילה שלחנו אותו למעלה עם ספרו - לרוב רומן YA חדש וחם המומלץ על ידי ספרן בית הספר. עם כיסויי הניאון שלהם והגיבורים המוחזקים בחרב שלהם, הספרים נראו מוכנים למסך הגדול. גם מרבית חבריו של בני קראו אותם, והרומנים היו מקור לדיונים אינסופיים. ובכל זאת, אחרי חצי שעה הוא חזר למטה והתלונן שהספר משעמם ושהוא לא נכנס אליו.
התחננתי בפניו שימשיך לנסות. דאגתי שכל מכשיר המסיח את הדעת היה מאוחסן. הצעתי תגמולים על דפים שקראו. טענתי שספרים, בניגוד לסרטים ותכניות טלוויזיה, יכולים לקחת זמן רב יותר לזוז, אך שהתגמולים שלהם היו עמוקים יותר ונמשכים זמן רב יותר. אבל לא משנה מה אמרתי, הספרים פשוט לא ייקחו.
בני היה הילד הכי גבוה בכיתה שלו ועדיין גדל. הג'ינס שקנינו בספטמבר היו מעל קרסוליו כשירד השלג בדצמבר. אולי, חשבתי, הייתה לו יותר מדי אנרגיה לשבת דומם מספיק כדי לקרוא. ואז עלה בדעתי שאולי הוא אומר את האמת. אולי הספרים היו משעממים.
שמתי לב שכמעט כל הספרים שהוא מביא הביתה היו מונחים בעולמות אחרים ופנטסטיים - עולמות מלאים קרבות לוחמים ולוחמים, נסיכים ומיניונים, אדונים אדונים ושלטים גיבורים. לחלופין, הם התרחשו בנופי ליבה דיסטופיים שבהם הטכנולוגיה וההנדסה הביולוגית הפכו לנשק להשמדה המונית. סיפורים כאלה מעולם לא פנו אלי, אפילו לא כילד. אולי, למרות הפופולריות שלהם שוברי קופות, הם גם לא פנו לבני.
יום אחד באפריל הבאתי לביתו ספר אחר לנסות אותו: Bridge to Terabithia, הרומן של קתרין פטרסון משנת 1977 על ילד בכיתה ה ', ג'סי אהרונס ג'וניור, והידידות הסבירה שלו עם הילדה החדשה בבית הספר, לסלי בורק. ג'ס שוכן בלארק קריק, מרילנד, כבחוץ: הילד הבודד בין ארבע אחיות ואמן מוכשר שממותג על ידי חבריו לבית הספר כ"הילד הקטן והמשוגע שצייר כל הזמן. "ג'ס מייחל במיוחד לחיבתו של אביו, למרות חיבה, כמו כסף, נשארת במחסור.
גם לסלי הוא לא נכון בלארק קריק. ילדה קטנה שיכולה להתעלות על כל הבנים, היא מכנה את הוריה - סופרים שנדדו לארץ לחיים פשוטים יותר - ביל וג'ודי ולא אבא ואמא. לאחר שסבל מהשפלות מקבילות בבית הספר (ג'ס מתגרה באומנותו, לסלי על כך שהודה שהיא לא מחזיקה טלוויזיה), החברים התכוונו לחקור את היער בקצה אדמות החווה, מתנדנדים על חבל ישן מעבר לנחל יבש. מיטה. משולב באורנים העבים, לסלי מציעה שהיא וג'ס ימציאו ממלכה קסומה - Terabithia.
ג'ס ולסלי רוקדים יחד סככה רזה לעין, שאותה הם מכנים "מעוז הטירה". למבצר הם מוסיפים רק את עיקרי התועלת: קפה יכול למלא בפירות יבשים ופיצוחים, כמה ציפורניים וחוטים, חמישה שטופים בקבוקי פפסי מלאים במים. מעוז הטירה, מתברר, אינו טירה הרבה, והיא גם לא מאוד חזקה. אבל זה בדיוק העניין. Terabithia קסום רק אם אף אחד מלבד ג'ס ולסלי לא יכול למצוא את זה.
בעיבוד של Bridge to Terabithia מ -2007, ג'ס ולסלי מתנדנדים מעל מיטת הנחל לעולם של אפקטים מיוחדים גדולים בתקציב. עץ הופך לטרול ענק, לוחמים גמורים מגיחים מהיער, ובז עצום מוריד את לסלי מרגליה. עם כל יצור חדש שהם פוגשים, פרצופי הילדים רושמים הפתעה המומה. בשלב מסוים ג'ס אפילו מצהיר, "זה לא יכול לקרות!" בידי דיסני, Terabithia הוא עולם כמעט פנטסטי כמו שר הטבעות.
ברומן, לעומת זאת, ג'ס ולסלי לעולם לא שוכחים שמלכותם הקסומה מדומיינת. שום דבר לא שוכן ביער שהילדים לא יוצרים לעצמם. לפעמים הם לא עושים יותר מאשר להשתהות בשקט העמוק של היער. פטרסון כותב, "הם עמדו שם, לא זזים, לא רצו שהמחטים היבשות מתחת לרגליהם ישברו. הרחק מעולמם הקודם נשמעה זעקת האווזים דרומה. לזלי נשמה עמוק. 'זה לא מקום רגיל, ' לחשה. 'אפילו שליטי Terabithia נכנסים לתוכה רק זמנים של צער גדול או שמחה גדולה ביותר. עלינו לשאוף לשמור עליו מקודש. '"
דאגתי יותר שהוא יאבד את תחושת הפליאה שלו, את אותה תחושה קדושה ומלאת יראה שמקורה באפשרות לדמיון לטוס.
כילד צעיר יותר, בני צלל בחופשיות אל טרביתיאס העצום שלו. הוא בנה מבצרים מאחורי המוסך ויערות שמיכות במרתף והפך את אופניו על פיו כדי להעמיד פנים שמדובר במכונת גלידה. אבל איפשהו לאורך התור, הוא הפך למודע לעצמו לגבי אמונה, כאילו זה משהו להתבייש בו. עכשיו, על ספיגת חטיבת הביניים, הוא התעניין פתאום בשיער ובבגדיו. הוא התחנן בפניי טלפון סלולרי וחשבון אינסטגרם. הוא דאג שיישאר בחוץ. דאגתי יותר שהוא יאבד את תחושת הפליאה שלו, את אותה תחושה קדושה ומלאת יראה שמקורה באפשרות לדמיון לטוס.
למרבה המזל, בניגוד לשאר הרומנטיקה והפנטזיה הדיסטופיות שהביא הביתה באותה שנה, הבן שלי התעקם בחיוב ברידג 'לטראביה. כל לילה במשך שבוע, הוא שכב על מיטתו כשקרסוליו הצטלבו והספר מונח על חזהו. אם הייתי מפריע לבדוק אותו, הוא לא הניח את הספר; במקום זאת הוא חיכה שאעזוב כדי שיוכל לחזור לסיפור. הוא לא ממש היה מודה בזה, אבל אני חושב שהוא אהב את הרומן מכיוון שהוא הזדהה עם ג'ס ולסלי באופן שמעולם לא הצליח עם הדמויות בספרים האחרים. גם המאבקים שלהם - לבטוח ברגשותיהם ולהתגבר על ספקותיהם - היו שלו. ונראה שהשעות שהוא בילה בעולמן המדומיין של ג'ס ולסלי היו מציעות לו דחייה מהלחצים של עצמו.
