כל כמה חודשים אמא ליותר מילד אחד חולקת מפגש פומבי שהיה לה עם אישה מבוגרת. האישה המבוגרת הזו מסתכלת על האם והגזע שלה ואומרת בחיוך, "את נראית כאילו הידיים שלך מלאות!" אמא אמרה אז חוזרת אליי, או אליי וקבוצת חברים, ואומרת, "אוף! למה להגיד את זה ?! מה אתה רוצה שאגיד לזה ?! תשמור על העסק שלך!" למען האמת, אני לא מקבל את התגובה הזועמת. זה בסדר להודות ש"יש לך ידיים מלאות, "אמהות. למעשה, כולנו צריכים.
כמובן שאתה זכאי לכל תגובה שיש לך. ואני יכול להבין מדוע מישהו מציין כמה אתה עסוק ומותש מעצבן, במיוחד מכיוון שיש עניין של זמן, מקום וטון. לדוגמה, אם לילדים שלי יש "רגע" (קרא: מתנהגים כמו חיות גן חיות שנמלטו) ואני מנסה לסובב אותם כמיטב יכולתי, מעין " אתה נראה כאילו יש לך ידיים מלאות" לא מועיל. אפילו התערבות ידידותית בזמן שברור שאני עסוק ולא מצליח להצטרף לשיחה לא בדיוק מוערך. אבל לרוב, אלה לא הרגעים עליהם אני מדבר. אני מדבר על זה כשמישהו פשוט הולך עם הילדים שלהם ואישה אחרת, מבוגרת מהם, תגיד "את נראית כאילו הידיים שלך מלאות!" בנימה נייטרלית לידידותית. אם הילדים שלך פשוט יושבים בעגלת קניות, מקיימים אותה ביחד, ומישהו מציין כמה הורות עסוקה בשני ילדים, בדרך אגרסיבית לא פסיבית, אני באמת לא רואה את הבעיה.
כשאני מדבר עם חברות האימהות שלי על אימהות, השיחות שלנו, לפחות 50 אחוז מהזמן, סובבות כמה עסקות אותנו האמהות וכמה קשה הדבר ההורות הזה ואיך כולנו בקושי מצליחים לשמור על הכל ביחד. בנוכחות חברים מהימנים, אנו שמחים יותר לדבר על מידת הידיים המלאות שלנו: אנחנו פשוט לא רוצים שאף אחד אחר, כלומר זרים או אמהות מבוגרות שכבר היו שם ועשו זאת, ישים לב.
ברצינות, תשאל כל אמא אם להיות אמא זה קשה, ולמרות שהיא שקרנית משקר היא תגיד לך שזה קשה להפליא. אז מדוע כל כך הרבה מאיתנו מתרוצצים כשאנחנו שומעים כמה האימהות קשה ממישהו אחר?
בתור התחלה, נשים נלחצות להיות מושלמות ואנחנו לוקחים את זה ככישלון אישי כשאנחנו לא נתפסים ככאלה. דבר אחד להודות זה בזה, בשקט של מרחב פרטי, האימהות קשה. זה דבר אחר לחשוש שהמסכה הציבורית החליקה; לדעת שזה אולי נראה כאילו אנחנו מנסים. מכיוון שעל גבי הזבל הכללי, המוגנוסטי שאנחנו צריכים להתמודד איתו, הציפיות החברתיות מהאימהות הן רמת הגיהנום המיוחדת שלה. אמרו לנו בצורה עדינה ולא כל כך מעודנת שלהיות אמא צריכה להיראות ללא מאמץ ולעולם לא עלינו להיות אלא אסירי תודה על ההזדמנות לגדל את ילדינו. ואני לא אומר שפרספקטיבה אינה חשובה, אבל קשה באמת להוציא הכרת תודה כשאתה ממש מכוסה בקקי התינוקות והפעוט שלך זורק זעם כי הם הבינו שיש להם קרסוליים.
אפילו המאמצים המכוונים היטב שראיתי במדיה החברתית "לשמור על אמהות אמיתית" יש את מלכודותיה. נראה שיש דרך מאוד מסוגננת וספציפית שמותר לך להתעמק במציאות. זה עדיין סוג של שמלצי ("… אבל הכל שווה את זה!"), שנון (ממוסגר כבדיחה שחשבת עליה רק אחרי שזה קרה), או, בכנות, די מחוטא (כמה פעמים ראיתי מישהו " לשמור על זה אמיתי "על ידי הצגת תמונה של הבית" המבולגן "שלהם וזה רק טביעת רגל אחת בוצית בבית מטופח ומעוצב להפליא אחרת?).
אפילו אם אנו עומדים בשלמות והילדים שלנו הם עם ההתנהגות הטובה ביותר שלהם, הם יודעים איזה סוג של מאמץ קורה מאחורי הקלעים.
כעת נראה שיש דרך להיות מושלמת ודרך להיות מושלמת. בעוד שכל צעד לכנות הוא צעד בכיוון הנכון, עלינו להודות ש"מציאות "ביצועית היא עדיין לא חיים אמיתיים. לעזאזל, אני אשם בהוצאת בלגן יותר מביך מהמסגרת גם כשאני תופס רגע מבולגן באופן מלאכותי. השתמשתי בפילטרים. מסגרתי את החוויה באמצעות בדיחה. גם תהליך המסגור והעריכה הזה מופיע. אני לא מצפה שלמניות המדיה החברתית תהיה אותה ריאליזם גרגר כמו עיתונאות מלחמה, אבל אני חושב שחשוב לראות שאפילו זה לא באמת מאפשר לנו להראות באופן מלא ובאופן ציבורי עד כמה ידינו מלאות.
כמובן, ובזכות אי-הגיון, נשים נקראות זו בזו כל הזמן הארור, וקיימת דינמיית כוח מסוימת בין נשים מבוגרות לצעירות יותר שלא נוכל להתעלם מהן. כך שכאשר אישה מבוגרת קוראת לנו שלא נראית מושלמת, אנו מאומנים לראות בכך ביקורת.
אבל אני לא חושב שהנשים שאומרות ש"יש לנו את ידינו "עושות זאת בזדון. אני חושב שהם רואים בנו את בני גילם ומציעים קצת סולידריות. אני חושב שזה נכון במיוחד כשנשים מבוגרות משמיעות את ההערות האלה, וכנראה רואים שחייהן בעבר התגלו לפניהן דרכנו. הם היו בנעלינו, והם יודעים שיש לנו ידיים מלאות כי הם זוכרים כמה מלאים היו ידיהם. אפילו אם אנו עומדים בשלמות והילדים שלנו הם עם ההתנהגות הטובה ביותר שלהם, הם יודעים איזה סוג של מאמץ קורה מאחורי הקלעים. הם רוצים שנדע שהם משיגים את זה, ולדעתי, הם רוצים הזדמנות לדבר על אותם חיים קודמים.
אם הם רוצים להציע תמיכה או סתם להעלות זיכרון על משפטי הורות ותלאות משלהם, זה מגניב.
אולי המחסומים הדוריים הרגילים במקום מונעים מאיתנו לזהות הנהון עדין כאשר זורקים את דרכנו, ואולי זה רק הבדלי סגנון תקשורת דוריים, אבל מבחינתנו זה יכול להיות קשה לראות את האמהות האלה מנסות אמיתי. בחיבור ולא מניחים את הגרוע ביותר. "את נראית כאילו הידיים שלך מלאות" היא בעיניי סוג של דרך אמא מגושמת, מבוגרת, להרים אגרוף בסולידריות ולומר, "אני רואה אותך אימא. תתנדנד."
אז לא, לא אכפת לי שמישהו יראה אותי עם שני הילדים שלי ויידע אותי שכן, למעשה, הידיים שלי מלאות. אם הם רוצים להציע תמיכה או סתם להעלות זיכרון על משפטי הורות ותלאות משלהם, זה מגניב. מכיוון שכל דבר האימהות הזה אכן לוקח הרבה עבודה, ובמקום להעמיד פנים שהוא ללא מאמץ, אעריך מישהו שמודה עד כמה מלאי הידיים בימינו.
