כילד הייתי תמיד עצבני, שקט, שמור, ולעיתים קרובות על סף. סבלתי מדיכאון חרדות בבית הספר התיכון. הקניטו אותי, הברידתי והייתי מבועת מדיבור בפומבי. בתיכון נכשלתי בשיעור הדרמה בגלל שסירבתי להשתתף. וכבוגר המשכתי להיאבק כשאני מנסה להחלים מהתקיפות והפרעת דחק פוסט טראומטית הקשורה בלידה. אבל דבר אחד בטוח: אני מסרב לתת לזה להפיק ממני את המיטב. כי השגת שליטה על בריאות הנפש שלי היא לא רק מה שהכי טוב בשבילי. זו גם המתנה הכי טובה שיכולתי להעניק לבני.
חשבו על מטוס עם ילדכם. הדבר הראשון שהם עושים לפני ההמראה הוא לעבור על כללי התקנות והבטיחות. ואם אי פעם שמת תשומת לב להוראות ולדיילת הפחות נלהבת שעוברת ללא מחשבה את תנועות החובה, אתה יודע שההורים צריכים לשים את מסכת החמצן שלהם לפני שהם עוזרים לילדיהם. אחרי הכל, אם אתה לא דואג לעצמך, אתה לא יכול לטפל בילד שלך. ילד לא יידע כיצד להניח מסכת חמצן על עצמם כנדרש ללא עזרה. במילים אחרות, ובמצב חירום הם זקוקים שתדאג לעצמך.
ובכן, אותו עיקרון בסיסי נשמע כשמחשיבים לבריאות הנפש. איך אתה יכול אולי לתת לילדך את כל התמיכה הדרושה לו, אם אתה טובע בים של מאבקים נפשיים בלתי נלאים? אתה לא יכול.
ג'יפיזה לא קל כמובן. שליטה על בריאות הנפש דורשת התחייבות רצינית והשקעה משמעותית לטווח הארוך. אם יש לך ביטוח בריאות, זה אומר להתקשר למטפלים ורופאים ויועצים ולקבוע פגישות בטלפון. זה אומר שלמעשה לפנות את הזמן להופיע, גם אם לא נוח לך לצאת מהבטיחות בבית וגם אם אין לך תחבורה משלך. וברגע שהגעת, זה אומר בעצם להיפתח בפני אדם יחסי ולקבל את ההחלטה המודעת להיות (ולהישאר) פגיעים.
הוא יכול להבין מה קורה עכשיו, וכשאני מפרק את הדבר הראשון שהוא עושה זה לשאול אותי מה לא בסדר.
ואם אין לכם ביטוח, ויש לכם אמצעים כספיים מוגבלים, עליכם גם לחפש אפשרויות טיפול בחינם או במחיר מוזל. משימה שהיא לא רק קשה, אלא כל כך מתסכלת, שלעתים קרובות היא דוחפת אנשים, כמוני, לנטוש את הטיפול ביחד.
אבל הנה העניין: לדחות את זה כבר לא אופציה עבורי. להרשות לעצמי להרגיש מכות מכיוון שמציאת טיפול הולם קשה זה לא דבר שאני יכול להמשיך לעשות. למה? ובכן, כי הבן שלי מתבגר. הוא מתבגר. לפני שאדע את זה הוא יהיה בן 4, והוא הופך להיות צופה הרבה יותר חזק בעולם בכל יום ויום. אני רואה את זה בעיניו. אני שומע את זה בשאלותיו. אפילו שתיקתו מספרת. לא די לומר "הו, הבן שלי לא זוכר שאני נופל לרסיסים היום כי הוא רק בן 15 חודשים." הוא יכול להבין מה קורה עכשיו, וכשאני מפרק את הדבר הראשון שהוא עושה זה לשאול אותי מה לא בסדר אני לא רוצה שהוא ישאל את אותה שאלה, בכל יום, כל עוד הוא נשאר תחת הטיפול שלי.
לפני שילדתי את בני, התמודדתי כבר עם חרדות, דיכאון אחרי לידה ו- PTSD לאחר שאיבדתי את בתי הראשונה ללידה טרום לידה. הייתי עמוק בברך בדיכאון שגבל בהתאבדות לפעמים, וסבלתי כל כך הרבה מחשבות פולשניות, בכנות, עדיין מופתע שהצלחתי לעבור את הצד השני. אז כשגיליתי שאני בהריון, רק אחרי שבעה או שמונה חודשים של האבל על אובדן בלתי עביר, לא הייתי פחות מופתע. ובכל זאת, ידעתי, במח העצמות שלי, שאני צריך לראות את ההיריון הזה.
אולי הייתי ממש טוב בהסתתרות באופק פשוט ולהעמיד פנים שהסערה הפנימית שעמדתי איתם על בסיס יומיומי לא קיימת. או שאולי אלה שאהבו ודאגו לי פשוט לא ידעו איך ומתי לדון ברווחה הנפשית והנפשית שלי.
אך למרות שידעתי שהמשיכה בהפתעה זו ההריון הוא הדבר הנכון לעצמי ולמשפחתי הגדלה, לא מצאתי תמיכה או טיפול בנושאי בריאות הנפש הרווחים שלי. למען האמת לא קיבלתי שום עזרה בסוגיות בריאות הנפש שלי בשום שלב במהלך ההיריון. במבט לאחור, זה מרגיז שנשארתי בפיגוריות, ובאופן מילולי, לבד. ה- OB-GYN שלי ידע על המאבקים שלי, אך מעולם לא הציע לי לפגוש מטפל, להתנדב לעזור לי למצוא אחד כזה או להתייחס לנושאים. כששכרתי דולה מעמד בריאותי הנפשית הושאר בחושך הפתגם. אפילו בן זוגי ובני משפחתי, שכולם ראו את עומק הדיכאון והחרדה שלי, מעולם לא הציעו טיפול או ייעוץ.
אולי הייתי ממש טוב בהסתתרות באופק פשוט ולהעמיד פנים שהסערה הפנימית שעמדתי איתם על בסיס יומיומי לא קיימת. או שאולי אלה שאהבו ודאגו לי פשוט לא ידעו איך ומתי לדון ברווחה הנפשית והנפשית שלי. כך או כך, ובלי קשר לסיבות שבגללן הבריאה הנפשית שלי הושלכה הצידה והתעלמה ממנה, הייתי שבר עצבני. הייתי קופצני, מרוצף ומבוהל. היה ברור שאני זקוק לעזרה.
ג'יפיכאם חדשה הטראומה רק המשיכה. נפגעתי פיזית מכניסתו של הבן לעולם, ונפחדתי רגשית ומנטאלית לאחר שבילה חודשיים במל"ג. לא טיפלתי בעצמי, לא ביקשתי עזרה ולא שקלתי איך הבריאות הנפשית שלי משפיעה על היכולת שלי לטפל בילוד. התלוננתי על כמה נזקק התינוק שלי. יותר מפעם אחת נאלצתי להשאיר אותו בעריסה שלו כדי שאוכל לבכות בחדר השני. הייתי מתוסכל ממשימות פשוטות אחרת. הרגשתי שאני נכשל. החיים החדשים שלי, כאמא חדשה, לא הרגישו כמו חיים רבים.
לבסוף, ובפעם הראשונה, מצאתי מטפל אחרי שבני מלאו לו 2. ספק שירותי בריאות הנפש הספציפיים נמצא במרחק של 35 דקות נסיעה משם, קיבל את הביטוח שלי והיה מאזין נהדר. הכל היה בסדר … עד שבן זוגי ואני איבדנו את הביטוח שלנו. כתוצאה משינוי בתוכנית ביטוח, נאלצתי למצוא מטפל אחר ובכן, לא היה אמור להיות ספק שירותי בריאות חדש זה. אחרי שהיא ביישה אותי בפועל על התקיפה המינית הקודמת שלי, במהלך הפגישה הראשונה שלי, קמתי, יצאתי והחלטתי שאולי, רק אולי, אני לא צריכה ייעוץ אחרי הכל.
החיים החדשים שלי, כאמא חדשה, לא הרגישו כמו חיים רבים.
אבל הנה העניין: אנו, כבני אדם שבירים הסובלים מטראומות גדולות לאורך חיינו, לא נוכל לאפשר לחוויות גרועות למנוע מאיתנו לחפש את העזרה שאנו לא רק זקוקים לה, אלא שמגיע לנו. לא כל המדריכים, המטפלים ואנשי מקצוע אחרים בתחום בריאות הנפש זהים. כמו בני אדם עצמם, ישנם גדולים ונוראים. יש כאלה שעובדים מצוין עבור אנשים מסוימים, ולא עבור אחרים. ישנן צורות של טיפול שעובדות טוב יותר עבורך, אך למעשה פוגעות בזולת. עלינו, כיחידים וכמטופלים, לשרש את הרע ולהגיע לטוב. זה חלק מהעבודה שעלינו לעשות. זה חלק מהעבודה שאני יודע שעלי לעשות כדי לוודא שאני האמא הכי טובה שיכולה להיות לבני, והאדם הכי טוב שאני יכול להיות עבור עצמי.
ג'יפיאז לאחרונה מצאתי מטפל מקומי אחר במרחק כמה רחובות מהבית שלי. אחרי שביליתי כמה חודשים לראות אותה פעמיים בכל 30 יום, פתאום הבנתי שאני מתחיל לחיות חיים טובים יותר. הייתה לי מושב ייעודי, שסומן בסימני לוח זמנים עמוסים אחרת, המוקדש כולו לצרכים הייחודיים שלי. יכולתי לדבר על חיי, על כמה דברים קשים, על איך אוכל לשפר את הרגשתי, איך אני מתקשר עם אחרים ואיך אני חי יום-יומי, הכל שפוי שיפוטי. התחלתי טיפול ב- EMDR כדי לטפל בטיפול בסוגיות המאתגרות יותר שלי - כמו רגשות האשמה על אובדן בתי, רגשות האשמה על מחלת בני בלידה, רגשות טינה כלפי בעלי, רגשות כעס ועצב כלפי המשפחה - אשר, יחד עם מפגשים קבועים, יצרו השפעה חיובית על חיי הכוללים.
אני נושם את מסכת החמצן האמתי, מחמש את עצמי בכלים הדרושים לי כדי להחליף חרדה ויגון בכוח ובשמחה.
זה מצחיק איך לעשות לעצמך רק דבר אחד טוב או נהדר יכול לעתים קרובות להוביל למפל של הרגלים טובים ובריאים יותר. מבחינתי ההליכה לטיפול דוחפת אותי לעבוד על בריאות הנפש שלי לעתים קרובות, מה שמנקה מרחב נפשי עבורי לעשות דברים אחרים. סללתי עבורי את הדרך לבחירות טובות יותר, כמו לאכול בריא, להתאמן באופן קבוע ולמצוא בהירות נפשית יומיומית.
כמובן, הדברים לא היו קלים לחלוטין. נאלצתי להשהות טיפול בחודשיים האחרונים עקב המשך סוגיות הביטוח וראיתי את דעיכת בריאותי כתוצאה מכך. אבל אני לא מוכן לוותר על מה שאני יודע שהכי מתאים לי. אני יודע שבני צריך שתהיה לי יותר אנרגיה, ועוד סבלנות, ויותר אהבה. אז אני מתמיד, עבור עצמי ועבור בני. אני נושם את מסכת החמצן הפתגמית, מחמש את עצמי בכלים הדרושים לי כדי להחליף חרדה ויגון בכוח ובשמחה. ואז אני דואגת שגם לבני יש את המסכה שלו, כך שהוא תמיד יודע שאני כאן בשבילו.
כי אני רוצה שהבן שלי יוכל לסמוך עלי. אני רוצה להיות האדם שבני יכול לדבר איתו כאשר יש לו בעיה. אני לא רוצה שהוא יתאפק כי הוא חושב ש"אם יש מספיק על הצלחת שלה. "ואם הוא נאבק אחר כך בחיים (מכיוון שהוא עשוי להיות נטוי לבעיות בריאות הנפש שלי), אני רוצה שהוא יראה אלי כדוגמה של מישהו שעושה כל שביכולתם כדי להבטיח שהוא יקבל את העזרה שהם צריכים.
